ג'ודי וסילבן שלום יפצו ילדה שכלבם נשך

הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם, אך האדם, כך נדמה, אינו תמיד חברו הטוב ביותר של הכלב, בפרט אם האדם הוא ג'ודי שלום-ניר-מוזס. כך היה בוודאי חושב הכלב בינגו של משפחת שלום, אילו היה נודע לו כי הגברת שלו התכחשה לו ולמעשיו מעל דוכן העדים בבית המשפט.

פסקה אחר פסקה דחתה שופטת בית משפט השלום בתל אביב, ח. וינבאום וולצקי, את גרסאותיה הסותרות של אשת שר החוץ לשעבר, ג'ודי שלום-ניר-מוזס, בעזרתן ניסתה להדוף תביעה שהוגשה נגדה בגין נשיכת ילדה על ידי הכלב שלה. נתבע נוסף היה שר החוץ לשעבר עצמו, סילבן שלום, שגם לגביו נטען כי הוא היה הבעלים של הכלב הנושך.

התובעת, תמרי לינוי, ננשכה בפניה בשנת 2000, בהיותה ילדה בת 8, בשטח בית ספרה, על ידי כלב קטן ולבן עם כתמים חומים ונטול שיער. בבית הספר בו אירע המקרה למדו גם ילדיהם של שר החוץ דאז, סילבן שלום, ואשתו, שלום-ניר-מוזס. התובעת מסרה בעדותה כי היא מכירה את הכלב של משפחת שלום, וכי היא ראתה אותו כמה פעמים בחצר ביתם שבקרבת בית הספר, וגם בבית הספר עצמו. כמו כן, חברה של התובעת אמרה לה כי מדובר בכלב של משפחת שלום. התובעת פונתה לאחות בית הספר, שהתקשרה לשלום-ניר-מוזס, וזו אישרה באוזניה כי הכלב מחוסן ואין חשש מכלבת. התובעת, טובת מראה על פי דברי השופטת, נפצעה בפניה, ונותרה לה צלקת.

בבית המשפט התברר כי נשיכת התובעת לא היתה המקרה הראשון שבו הכלב בינגו של משפחת שלום נשך ילדה בשטח בית הספר. במשפט העידה עורכת הדין ניצה גרוס, אשר בתה לומדת בבית הספר, וסיפרה כי כאשר ליוותה את בתה לבית הספר, נשך הכלב של משפחת שלום את בתה. סילבן שלום ניגש אליה לבדוק האם הכל כשורה, ולאחר שנוכחה כי לילדה לא נגרם כל נזק, היא אישרה בפניו שהכל בסדר. בחקירת שלום-ניר-מוזס במשטרה, בעקבות המקרה נשוא התביעה, היא התחייבה בפני החוקרים כי תסתובב עם הכלב כשהוא קשור ברצועה ועם זמם (מחסום לפיו).

במהלך המשפט הכחישה שלום-ניר-מוזס בתצהירה כי היא ובעלה היו הבעלים של הכלב בינגו. לדבריה, היא בסך הכל דאגה לכלב בינגו "על פי מצוות צער בעלי חיים", כאשר נכנס לחצר ביתה. שלום-ניר-מוזס העידה כי היא מאכילה ומחסנת את רוב הכלבים הנכנסים לחצר ביתה. שלום-ניר-מוזס הוסיפה, "עד היום, כולל את החתולות, אנחנו מחסנים אותם ומביאים מישהו יחסן אותם בלי שום קשר לכלום". שלום-ניר-מוזס טענה כי על התביעה למדה מהעיתונות, וטענה כי אינה זוכרת את שיחת הטלפון של אחות בית הספר אליה ביום המקרה. "יש לי בעיית זיכרון", טענה.

השופטת וינבאום וולצקי דחתה את כל טענותיה של שלום-ניר-מוזס, וקבעה כי הכלב חי בתוך החצר הפרטית המגודרת של משפחת שלום, שם דאגו לכל מחסורו ולטיפולים וטרינריים עבורו. "רכישת בעלות על כלב אינה מחייבת רכישתו תמורת ממון רב", קבעה השופטת. כמו כן, בעניין נשיכת הילדה הראשונה על ידי אותו כלב, בינגו, נחקרה שלום-ניר-מוזס במשטרה ולא הכחישה כי היא הבעלים של הכלב. בית המשפט דוחה את טענת שלום-ניר-מוזס, לפיה למדה על מקרה הנשיכה מקריאה בעיתונים, וקובע כי הדבר אינו מסתדר עם שיחת הטלפון שקיבלה מאחות בית הספר. עוד נקבע כי בכל פעם בה שלום-ניר-מוזס נשאלה לעניין החיסונים שקיבל הכלב, היא לא טענה כי אינו שלה.

בית המשפט קבע כי על סילבן שלום ואשתו ג'ודי לשלם לתובעת פיצוי בסך 32 אלף שקל וכן הוצאות משפט, ובסך הכל כ-40 אלף שקל.