אותו היום, אותה משטרה, לא אותו צדק

ביום ראשון השבוע התקיימו שני אירועים הנוגעים למשטרה. האחד - פרסום המלצת המשטרה בדבר הגשת כתב אישום כנגד הנשיא משה קצב. השני - מסיבת עיתונאים של עדאלה בדבר הליקויים בחקירת מח"ש את אירועי אוקטובר 2000. שני אירועים באותו היום, עם אותה המשטרה. רק לא אותו הצדק.

התחושה המלווה את פרסום ההמלצות כנגד הנשיא היא תחושה של שוויון בפני החוק, של קורת רוח מהאומץ של המשטרה לחקור גם את נשיא המדינה וגם בעבירות חמורות מאין אילו. הרגשה מצוינת. הנה לנו ראיה בדבר היותה של המדינה מדינת חוק לעילא. התקשורת לא מפסיקה לחגוג. ממש מתמוגגת. איזו מדינה נפלאה.

אין ספק שהמעשים שמיוחסים לנשיא, אם יוכחו בבית המשפט, הינם בלתי נסבלים ואני הראשונה לברך על הגשת כתב אישום, כמו גם על העיסוק בנושא הניצול המיני, שזו הזדמנות נוספת להעלות אותו שוב על סדר היום.

רק שבאותו היום, כמה שעות קודם לכן, ישבתי במסיבת העיתונאים של עדאלה ושל משפחות ההרוגים מאוקטובר 2000. ממצאי החקירה שלהם מעידים על אי ציות להנחיות ועדת אור, בדבר חקירת השוטרים שירו והרגו את המפגינים. על חשד למרמה והפרת אמונים של מח"ש, על חקירה רשלנית, טיוח עובדות וסדרי מנהל בלתי תקינים. וכאן מדובר בהרג של 13 אנשים. הרג.

האם יכול להיות שאותה משטרה, שמסוגלת לעשות עבודתה נאמנה במקרה אחד, מתקשה כל כך במקרה אחר? האם עקרון השוויון בפני החוק אינו חל במקרה הזה? האם הזכות להליך הוגן איננה נתונה לכל האזרחים במדינה, במקרה הזה, למשפחות ההרוגים? איך קורה שברור לנו שנשיא מדינה צריך לעמוד למשפט בגין תקיפה מינית אבל מקובל עלינו ששוטרים יכולים להרוג ולא לעמוד לדין על כך.?

יש לי חשש כבד, שנוח לנו להסתתר מאחורי כוחה של המשטרה במקרה של קצב ובכך להשתחרר מאחריותנו במקרים אחרים. אנחנו משתמשים במקרה הזה כמו במסך, כדי שלא נתמודד עם מקרים בהם לא נעשית עבודתה של המשטרה על פי חוק. בהם היא נוהגת איפה ואיפה. בהם היא מתרשלת. או הגרוע מכל: נותנת לעצמה לגיטימציה לפגוע באזרחים. לא בכולם,כמובן. רק באזרחים מסוימים. כאלו שגופם "אחר". שדמם מותר. כמו, למשל, באוקטובר 2000.

* הכותבת היא מנחת קבוצות ופעילה בתנועת "האם החמישית".