תיק קצב: מהתלונות ועד כתב האישום

מה זה משנה מה א' עשתה?

דעת הקהל מתקשה להתמודד עם קורבן אונס שאינה טיפוסית. דוריה למפל סבורה כי אפילו אם היה ניסיון סחיטה, זה הטפל בפרשה

דוריה למפל
17/10/2006

פרשת הנשיא קצב "תרמה" לנו בינתיים שני חידושים: האחד הוא העמדה לדין של נשיא בפעם הראשונה בישראל והשני - מפגש עם קורבן שאינו טיפוסי. אנחנו הורגלנו לצפות בקורבנות האונס מוצללים ולהאזין לקולם שעבר עיוות בתכניות האקטואליה והתחקירים. שם הם מספרים לנו כיצד ברגע אחד תמו חייהם ואיך שנים אחר כך הזיכרון עדיין מסרב להניח. לא יכולנו שלא לחמול עליהם, לא יכולנו שלא לשנוא את הצד האחר, הרשע הנורא שעולל להם את מה שעולל. אז מה נשתנה?

א' היא לא קורבן טיפוסי. א' כבר לא מבקשת רחמים ולא לובשת שחורים. א' נושאת את עצמה בגאון ובזקיפות קומה לעימות מול נשיא המדינה, כשהיא חמושה בעורכת דין עם נוכחות, ושתיהן ביחד לא מתנצלות לרגע. כששליחיו של הנשיא מרימים עליהן את הקול, הן ירימו קצת יותר חזק. וכאילו לא מספיק ש-א' מעזה לשדר "אני לא מפחדת", קולות הרקע רוצים שנאמין שהיא אינה טלית שכולה תכלת וגם היא, בעוונותיה, ניסתה לעשות מהסיפור קצת/הרבה כסף.

וכאן חלקנו קצת מתבלבלים, כמו אומרים ל-א': את בטוחה שאת קורבן אונס? כאילו יש סדר פעולות נכון והתנהגויות מקובלות ומצופות ממישהי ש"נאנסה באמת".

רבים מאיתנו נכשלים בשלב האבחנה בין עיקר לטפל: נצא מנקודת הנחה קיצונית, ש-א' היא רודפת בצע, אישה רעה ומרירה, שמקנאה בהצלחתו של קצב (כפי שנוטים להאשים אותה ברחוב הישראלי) ובן אדם שפל. בואו נדמיין, שלמרות שמשטרת ישראל החליטה שלא להעמיד אותה לדין בגין סחיטה ואיומים, היא כן סחטה אותו. אז מה?

התנהגותה של א' היא הטפל בסיפור, היות והנשיא שלנו הוא זה שמואשם באונס. גם אם א' ניסתה להתעשר, או לכסות מינוס באמצעות הנשיא, זה לא באמת מעניין. המוסר, האתיקה וחוש הצדק של א' אינם רלוונטיים. העניין והעיקר מצויים בעובדה שמשטרת ישראל מצאה תשתית ראייתית לכאורה נגד הנשיא שלנו באשמת אונס של שתי נשים, ביצוע מעשה מגונה בכוח, מעשים מגונים ללא הסכמה והטרדות מיניות. וזו רק רשימה חלקית.

דעת הקהל וההתייחסות ל-א' במהלך הפרשה, מזכירה לי את אותן סצנות קולנועיות בהן אישה שולחת בלש פרטי לעקוב אחרי בעלה, וכשהיא מציגה לאחרון את התמונות המפלילות בהן הוא נראה בשעת בגידה, הוא מעז לכעוס עליה שעקבה אחריו. הבגידה של הבעל, סלחו לי על ההשוואה, היא בבחינת אשמת האונס של קצב, בעוד שצנעת הפרט של הבוגד רלוונטית כמו מאמציה של א', כביכול, להשיג כסף, אם לא יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully