הנשיאות יותר חשובה מהנשיא

אתמול הגישה המשטרה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה את מסקנות החקירה שניהלה נגד הנשיא, משה קצב. מסקנת המשטרה הייתה חד משמעית: יש תשתית ראייתית להעמיד לדין את הנשיא קצב בשורה ארוכה של אישומים, החמור בהם אונס.

לתפקיד נשיא המדינה מייחסים כאן בארץ חשיבות טקסית וסמלית בעיקר. אין חולק על כך שזהו תפקיד חשוב ורם מעלה, אבל מבחינה אופרטיבית אין לו הרבה משמעות. פרט למתן חנינות, רוב רובם של ימי נשיא מדינת ישראל עוברים עליו בדילוג ממפגש רשמי אחד לאחר ובפקידה של ארוחות וטקסים רשמיים. כאשר משרת הנשיא, הסמלית הזאת, מוכתמת בהאשמות על אונס, הפרת אמונים והטרדות מיניות וכאשר חוקרי המשטרה מספרים על דפוס התנהגות ארוך שנים של ניצול יחסי מרות והטרדות מיניות שבוצעו כלפי לא פחות מעשר נשים שונות, ניתן בהחלט לשאול מה נשאר מהסמליות ומהילת הכבוד שאופפת את המשרה הזאת?

קצב לא רוצה להתפטר. זכותו. הוא לא הורשע בשום עבירה ואפילו כתב אישום עוד לא הוגש נגדו (אם לשפוט לפי הדיווחים בתקשורת, יש לו לפחות עוד שבועיים עד שזה יקרה). חזקת החפות חלה על האזרח מספר אחת באותה המידה שהיא חלה על כל אחד מאזרחי המדינה האחרים, אינני מערערת על כך.

אבל בשנים האחרונות מתקבלת אצלי התחושה שאישי הציבור במדינה, שמסתבכים לא אחת בפרשות פליליות ואחרות, חושבים שהתפקיד שהם ממלאים מזכה אותם ביותר קרדיט ממה שיש לאזרחים מן השורה, ולכן הם יכולים להמשיך ולהחזיק במשרות חשובות בזמן שחוקרי המשטרה מזמנים אותם לחקירות חדשות לבקרים.

האמת היא, שההפך הוא הנכון – משרה ציבורית אמורה לזכות את בעליה בפחות קרדיט במקרים כאלה. איש ציבור צריך להיות מחויב לסטנדרט גבוה במיוחד של ניקיון כפיים, כזה שכל הטלת ספק בו מחייבת אותו לשים את התפקיד לפניו ולהשעות עצמו עד שאותו ספק יוסר.

כשמשה קצב מואשם באונס והטרדות מיניות זה עניין חמור בפני עצמו. אך מצב שבו משרת נשיא המדינה מוכתמת באותן ההאשמות, הוא מצב שהדעת אינה סובלת ואסור שתסבול.