כשהיה המשורר הגרמני-יהודי היינריך היינה בן תשע, הוא היה עד למאורע מרגש ביותר. צבאו של נפוליאון, ובראשו המצביא נמוך הקומה בכבודו ובעצמו, צעד אל תוך דיסלדורף, עיר הולדתו של היינה, לאחר שהביס את צבא פרוסיה והביא עמו את בשורת השיוויון והנאורות של המהפכה הצרפתית.
בבת אחת בוטלו בדיסלדורף ובערים גרמניות נוספות חוקי האפליה נגד יהודים, כמו גם ההגבלות בתחומי חופש העיסוק וההשכלה. שערי הגטאות, השכונות הצפופות שרק בהן הורשו היהודים לגור, נעקרו מציריהם וגדרותיהם נהרסו. באותן שנות כיבוש תחת "עול" הצרפתים הפכו היהודים באותן ערים גרמניות ממיעוט מושפל ומדוכא לאזרחים שווי זכויות.
תשע שנים מאוחר יותר נסוג נפוליאון ועמו נעלם גם שיוויון הזכויות של היהודים. היינה עצמו בגר והיה לדוקטור למשפטים, שאינו מצליח לקבל משרה בתחום ולהתפרנס, בשל מוצאו היהודי. בתקופה זו התרפק רבות על זיכרונות אותן שנות ילדות שיוויוניות ומאושרות, שהוענקו לו בחסות השלטון הצרפתי.
* * *
ומדוע אני מטריח את עצמי ואתכם בקורותיהם של משוררים גרמניים ומגלומנים גמדיים? משום שהשבוע נוכחנו שככל הנראה, עדיין נשאר משהו מאותו האומץ הפוליטי ורדיפת הצדק בתוך הגנים של האומה הצרפתית, המושמצת-למדי בשנים האחרונות.
חוק שהתקבל באסיפה הלאומית הצרפתית ביום חמישי קבע, שמעתה בצרפת הכחשת שואת הארמנים היא פשע. בכך הפכה צרפת למדינה הראשונה המאיימת בענישה על מי שיכחיש שבתקופת מלחמת העולם הראשונה קופדו חייהם של כמיליון תושבים ארמניים בתחומי האימפריה העותומנית. העברת החוק יצרה, כצפוי, משבר חמור ביחסיה הדיפלומטיים של צרפת עם טורקיה.
גם במקרה הארמני, כמו במקרה שואת יהודי אירופה, לא עשה העולם דבר כדי למנוע את מעשי הטבח ההמוניים, גם בגלל שלא ידע בדיוק מה קורה, אבל בעיקר משום שעל טורקים-ארמניים, כמו על יהודים-פולניים (או כמו על תושבי חבל דארפור), העולם לא ממש שם קצוץ. ובכל זאת, דבר אחד מרכזי מפריד את שואתנו מזו של הארמנים, והוא ההכרה שקיבלנו.
בצדק או שלא בצדק, אין עוד מקרה ג'נוסייד שזוכה להכרה כה גורפת מצד מדינות העולם כמו שואת יהודי אירופה. מוזיאונים מפוארים, בעלות של מיליוני דולרים, נפתחו לא רק בירושלים, אלא גם בוושינגטון ובברלין, אתרי זיכרון ואנדרטאות פזורים בכל רחבי מזרח אירופה, סרטים נעשו על ידי מיטב במאי הקולנוע והעיקר ברוב מדינות המערב נחשבת הכחשת השואה לעבירה פלילית. הארמנים לא מבקשים סרטים ומוזיאונים. הם עדיין לא התחילו אפילו להתקרב לשלב הזה. הם מבקשים דבר אחר, פשוט בהרבה: שמישהו, לעזאזל, יכיר באסונם, יכיר בכך שהרגו בהם, שלא סתם מליון מבני עמם התפוגגו לפתע באוויר, נעלמו כלא היו. 20 מדינות בלבד נענו עד כה לקריאה זו ומכירות כיום באופן רשמי בשואת הארמנים. ישראל, אם שאלתם, אינה ביניהן.
משיקולי עלות-תועלת קרים לא רצו המעצמות לאורך השנים לסכן את יחסיהן עם טורקיה בכך שיכירו ברצח העם שערכו אבותיהם. יכול להיות שזה צודק ומוסרי, אבל זה בטוח לא מועיל. ואם כך המעצמות, לא כל שכן ישראל, שמאז ומתמיד הייתה צמאה לידידים במזרח התיכון העוין המקיף אותה.
ולהתעלמות הזו, לאכזריות שבחוסר ההכרה בהירצחו של עם, לצביעות הזו, שמה צרפת סוף ביום חמישי האחרון. צעד שבעקבותיו, יש לקוות, יועברו חוקים דומים בעוד ועוד מדינות מערביות. ומי יודע, אולי בסופו של דבר תשכיל כנסת ישראל להבין, שהכחשת שואה היא הכחשת שואה היא הכחשת שואה, ושכל יום שעובר שבו ישראל הרשמית עדיין אינה מכירה בשואת הארמנים - ממיט עליה חרפה.