צבא השיטור לישראל

האלוף רון טל הודה לאחרונה כי צה"ל נכשל במלחמה מאחר שהיה עסוק במשך כשנתיים בהיערכות ל"משימה הלאומית" של גירושם של יהודי חבל עזה וצפון השומרון. לא צריך להיות גנרל כדי להבין שאם צבא משקיע את זמנו, משאביו ותשומת ליבו למשימה מסוימת, לא תהיה לו האפשרות להיערך למשימה אחרת השונה בתכלית. ערכם של דברי רון טל היו בכך שהם חיבלו בניסיונות התקשורת והממשלה לנתק בתודעת הציבור את הקשר הסיבתי הזה, הברור מאליו.

לעומת ניסיונות הטשטוש הללו של החוגים שיזמו וחיפו על האסון הלאומי והצבאי של "ההתנתקות", מבליטה התקשורת דווקא את הקשר בין הכישלון במלחמה לעיסוק צדדי אחר של צה"ל – משימות השיטור בשטחי יש"ע. לטענתם, צה"ל המשקיע את משאביו במשימות בטחון שוטף (בט"ש) מול הטרור, אינו יכול להיות ערוך למלחמה "רגילה". לשריונאים אין הזדמנות להכיר את הטנקים, כנ"ל לגבי תותחנים המאיישים את המחסומים, וכך יתר היחידות. גם למסגרות הצבאיות הגדולות – חטיבות, אוגדות ופיקודים אין זמן וכסף להיערך למלחמה עקב ההתעסקות האינסופית בבט"ש. בנוסף, גוזלות משימות צדדיות אלו גם את הציוד היקר החסר בימ"חים. ובכן - גם הם צודקים.

המשימה המוטלת על צה"ל להיות מוכן להתקפה ערבית כוללת היא משימה לסופרמנים. כל התעסקות צדדית גוזלת משאבים על חשבון המוכנות הזו, כלומר על חשבון עצם הקיום במקרה הגרוע, או על חשבון חיי חיילים ואזרחים במקרה "הטוב". לפיכך, ההחלטה של שרון על "ההתנתקות" גבלה בבגידה, ולו רק מהבחינה הזו של הוספת העול של משימת ההתנתקות על צה"ל בנוסף לאילוץ של הבט"ש.

אך מניין צמח האילוץ הזה של הבט"ש?

לאחר מלחמת ששת הימים שטף את הארץ גל טרור. אש"ף בראשות יאסר ערפאת, שהוקם עוד לפני "הכיבוש", הרג מאות אזרחים וחיילים ע"י מטענים במרכזי הערים, בפיגועי ירי ואפילו ירי קטיושות על ירושלים מכיוון בית לחם, ובעזה התפתחה מפלצת טרור אדירה. אלא שצה"ל הצליח לאחר זמן מה לחסל את הטרור בהדרגה עד למצב נסבל, כזה שהיום איננו מעיזים אפילו לחלום עליו.

איך זה עבד? פחד המוות מהאיום הקיומי שממנו נחלצה ישראל במלחמת ששת הימים היה עדיין טרי בראשם של הישראלים. ולכן, מלחמה בטרור ללא חשבונות של "פוליטיקלי קורקט" היתה מובנת מאליה. מסיתים גורשו לירדן, מחבלים חוסלו ללא חשבון, בתי המחבלים נהרסו למען יראו וייראו, ללא חשבונות של יפי נפש.
ממשלת "המערך" – מפלגה שחיברה בין מפ"ם הכמעט קומוניסטית למפא"י, נאלצה למנות את האלוף אריאל שרון "הימני" לתפקיד אלוף פיקוד הדרום כדי שידכא את מפלצת הטרור שצמחה בעזה בתחילת שנות ה-70. שרון אכן עשה זאת, ותוך שנתיים הפסיקה עזה להיות "ארורה" והפכה לעיר שניתן לנגב חומוס במסעדותיה ללא כל נסיגה. שרון הפך את הסמטאות במחנות הפליטים לאוטוסטרדות ע"י הרס בתים שתושביהם פונו לבתים משופרים כדי להשיג את התנאים המינימאליים לתנועת הצבא. הוא הכניס חיילים שעברו מבית לבית והביא את שלמה באום, סגנו הקשוח מיחידת ה-101, שטיפל בטרוריסטים בשיטות שיוסי שריד, אורי אבנרי וציפי לבני לא אוהבים. רשימות המבוקשים הלכו והתקצרו עד לאיפוסם, וישראל "ייבשה" את השטח מנשק לאחר שהשיגה בידוד מוחלט של הגבולות.

השיטות, שהיו אכזריות וחד משמעיות כלפי המחבלים, היטיבו עם כמות ואיכות החיים של הישראלים וגם של הערבים החפים מפשע שהיו הרוב המוחלט. בסופו של התהליך היה צורך במעט מאד כוחות כדי לשמור על השקט במקומות הללו. ישראלים הסתובבו חופשי בכל מרכזי האוכלוסייה הערביים, כולל במחנות הפליטים, וגם להיפך. ערבים נסעו ללא מחסומים לכל מקום בארץ, כולל ללב תל אביב.

השקט הזה נפסק כשהחברה הישראלית שכחה, מהר מדי, מהו איום קיומי. הרפיון ב"אינתיפאדה הראשונה" שהוביל להסכמי "השלום" של אוסלו, חיסל את השלום. הכנסת הסרטן של ערפאת ועשרות אלפי מחבליו לארץ, והרס הבידוד של השטח מכלי נשק, הביא אותנו למצב שבמסגרתו צריכים אוגדה בעזה ואוגדה ביו"ש במקום חטיבה בכל גזרה, כדי לרסן את המפלצת שנוצרה. זהו סדר הכוחות שלא התאמן לקראת העימות בצפון.

רבין הצדיק את הבאת ערפאת בכך שהוא קיווה שיטפל בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם". גם הוא הבין מה צריך להיעשות, אך הוא היה חלש מכדי לעשות זאת בעצמו.

כעת, לאחר שהרשות הטרוריסטית הפלסטינית 'משום מה' אינה נלחמת בטרור, לא נותרה לנו ברירה אלא לעשות זאת בעצמנו. לשם כך, בתור התחלה, יהיה צורך בשינויי חקיקה לתיקון הנורמות המטורפות שהטמיע אהרון ברק. נורמות שאפילו סגנו, מישאל חשין, אמר עליו: "השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 30-50 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם" ("הארץ" 24.5.06). השמאל יצרח, האו"ם יצווח והאירופים ישתוללו, אך עדיף כך על אימהות המתייפחות בשקט. ניתן להקל על צה"ל ולתת לו להתרכז בהכנות למלחמה ע"י השקטת שטחי יש"ע בעזרת השיטות הישנות והיעילות.

השמאלנים בשלטון ובתקשורת, שבטמטומם הביאו עלינו את האסון הזה ואף קיבלו על כך פרס נובל, מעזים כעת בחוצפתם להתלונן על כך שצה"ל עסוק בטיפול בתוצאות מעשיהם. בנוסף, הם עוד מעזים לדחוף לנסיגה נוספת שתגביר את עוצמת הטרור עד שתהפוך את משימת הגנת המדינה לאבודה.

ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר אמר פעם כי "הים אותו ים, והערבים אותם ערבים". הבעיה היא שהיהודים אינם אותם יהודים. הם איבדו את מוחם ואת ביטחונם בצדקת המאבק לעצם הקיום.