שום דבר לא קרה

"איזו מין שלוה ולא עושים שום דבר
איזו מין שלוה ועוד שבוע עבר."

תקופת החגים של ראשית שנת תשס"ז הגיעה ועברה, ושום דבר לא קרה. בתי הכנסת מלאו מתפללים שביקשו סליחה ומחילה, לפי מתכונים שהוגשו ע"י עיתונאים בכירים בכל אמצעי התקשורת ושום דבר לא קרה. אחרים צבאו על הדרכים המובילות לשדה התעופה הבינלאומי, על מנת לנפוש בטורקיה, רומניה, פריס וארה"ב. כאשר הם יחזרו יתברר, גם להם, ששום דבר לא קרה. שאר תושבי המדינה פקדו עם רכבם את משפחותיהם בצפון או בדרום. לקחו פסק זמן ובילו באתרי נופש ומלונות ויצאו בהמוניהם לכייף בפסטיבלים ייחודיים. חלקם אפילו הסתגר בבית, אל מול מסכי הטלביזיה וצגי האינטרנט. שום דבר לא קרה.

איזו מין שלווה. אין פיגועי התאבדות. אין קטיושות מלבנון. אפילו מספר הקסאמים מעזה פחת באופן משמעותי. מגיע לנו להשתחרר מאימת המלחמה. הרווחנו ביושר את השלווה הזו. בימים כאלו מותר לנו לעסוק בזוטות ואותנו לא יבלבלו עם עובדות.

גלעד שליט, אודי גולדווסר ואלדד רגב עדיין בשבי- ליבנו עם משפחותיהם. החמאס והפתח בוחנים, באופן אלים, את כוחם בחיסולים הדדיים - אנחנו נברך על התוהו ובוהו, על הרעב והתסכול, על הייאוש, הכעס והשנאה. הנשיא פותח, לכבוד החג, את סוכתו לאזרחיו, האוהבים והמקטרגים - תחזקנה ידיו. הפגנות אנשי המילואים הולכות ודועכות ואולי בכל זאת מתחדשות? מן הממשלה אף אחד אינו מתפטר, בצבא הסתפקנו בהתפטרות אחת, האירוע המסעיר ביותר היו דברי הביקורת של האלוף רון טל ודברי התנצלותו. ועדת הבדיקה הממשלתית (ועדת וינוגרד) שותה קפה עם נחקריה. אופיר פינס מרגיז את ראש הממשלה ואביגדור ליברמן בדרך אליה. אבל הכל חרטה ברטה - שום דבר לא קרה ממש. קונדוליסה רייס הגיעה ועזבה ושום דבר לא קרה. אמנם זכינו ב"הרפתקאות קובי בנמיביה", על מנת שנוכל לעקוב אחריו ולפתור את מהלכיו הבאים.

לפחות משהו, בכל זאת, קרה לנו. תאונות הדרכים הקטלניות שוב שולטות בכבישים; שידורי כוכב נולד (או רוקדים עם כוכבים; או הדוגמניות) זוכים בשידורים חוזרים; סיינפלד ממילא מככב כבר שנים עם אותה סיומת: ש.ח. "אינסטינקט בסיסי" חזר למרקע - עברה חצי שנה שלא שדרו אותו. אין סיבה שנשנה מהרגלי הצפייה, הנהיגה, הקריאה, הדיונים בערבי שישי. הרי שום דבר של ממש לא קרה. רובנו עבר את המלחמה הזו ללא פגע וכמעט ללא נזק. המלחמה כמעט ונשכחה. הפיצויים עדיין לא שולמו, אבל מזג האוויר הנעים מקהה את תחושת המרירות (ואולי לא?). אין יותר תמונות הרס מהצפון, אבל על מנת להשקיט את המצפון כולנו נצא לחגיגת נטיעות בחסות בנק לאומי ביערות שהושחתו.

את המשפחות השכולות, שאיבדו את יקיריהן במלחמה המיותרת הזו, ממילא לא נוכל לנחם. רק להם קרה משהו. רק הן מתחילות כעת, בעל כורחן, את המסע האינסופי אל מחוזות הריק, אל נחלות האין, אל בתי העלמין, קברי יקיריהן. רק הן משקות את אדמת ארץ ישראל, עוד לפני בוא הגשם, בדמעותיהן על האובדן שאין לו מנחם.

עם ישראל, בהנהגת ממשלתו, נמצא באופוריה, או אולי הוא סתם עייף, יגע וגורס, בצדק, שעליו לתפוש את הרגע ולזכות בהנאה מלאה ממנו. כך הצעת התקציב הדרקונית של אבירי הקפיטליזם החזירי צוברת תמיכה שקטה, אבל שיטתית; כך אנו מתמכרים לנענוע לולבים ולליטוף אתרוגים. רק במקרה קיצוני נזיל דמעה, כאשר הערבה הבוכיה משמשת אותנו לקבל את פניהם של האושפיזין, שאולי יבקרו ואולי גם לא? הנה, אנו ממש קרובים להאמין שעוד יהיה כיף לחיות כאן, כפי שהבטיחו לנו, כל עוד שום דבר לא יקרה.

אכן, שום דבר לא קרה. במחסומים ממשיכים להציק לתושבים. הסגרים מופעלים חדשות לבקרים. ה"חמושים" נהרגים בצוותא עם ילדיהם. אם הפלסטינים אינם מזכירים לנו את קיומם, הם אינם קיימים עבורנו, שהרי הם מעבר לחומה, מחוץ לגדר, אי שם בארץ המתנחלים, תחת הכיבוש הנאור.

והארץ תשקוט עוד ארבעים יום, או ארבעים שבועות ואולי אפילו ארבעים חודשים. ואז לפתע פתאום - בום! ולא נדע מהיכן זה בא לנו, למרות שהיינו כבר בסרט זה, תמיד אחרי ששום דבר לא קרה - רק המשכנו בכיבוש, בעקירת עצי זית, בשוד זיתים בשלים, במעצרים ובפעולות מנע. אבל אצלנו, שום דבר לא קרה מלבד הרחבת התנחלויות וחיזוק מאחזים והרמאדן אינו מענייננו.

כעת, אולי לא נאלץ לפנות מאחזים וודאי שלא התנחלויות, כי שום דבר לא קרה. אולי לא נצטרך לנהל מו"מ על שלום עם סוריה, היות ושום דבר לא קרה. אולי אפשר להתעלם מן העניים, הרעבים והמטרידים ה"חברתיים", שהרי דו"ח העוני כבר קרה לפני המלחמה.
ואולי, מי יודע? אולי נלמד לחיות במדינה שבה קורה כל כך הרבה. במדינה שכל יום קורה בה משהו, אבל מאז שעברו כמעט חודשיים מסיום המלחמה, כלום לא קרה.

"והזמן כמו גומי מתמרח...
והשקט את הלב קורע
איזו מין שלוה ולא עושים שום דבר
איזו מין שלוה ועוד שבוע עבר. "
(אבי קורן; להקת הנח"ל)

* הכותב חבר בפורום משפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות למען שלום, פיוס וסובלנות