הגיע הזמן למסד את תנועות ההתנדבות

עברו חודשיים, חודשיים בדיוק מאז שנגמרה המלחמה. אף אחד מהחטופים עוד לא חזר. אני מודה שלא היו לי ציפיות מאולמרט. אבל יש משהו שלא קרה ומצליח להפתיע אותי כל בוקר מחדש - העובדה שעוד לא מונה שר רווחה. המלחמה הזאת, שחירבה לנו את הקיץ במקרה הטוב ואת החיים במקרה הרע, חשפה את המדינה שלנו במערומיה. לא את הצבא ולא את השלטון – את המצב שלנו, מה שנקרא "העם".

זה התחיל כשנתניהו קיבל את האוצר, אי שם בתקופת שרון והבריא את המשק. אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה, אין ספק. אבל גם אי אפשר לשכוח את המחיר ששילמנו, בעיקר אלו מאיתנו שמרוויחים שכר מינימום ונסמכים על קצבאות. אחר כך באו בחירות. אולמרט הצטלם בבית תמחוי ודיבר על חמלה. הפריים היחיד שאני זוכרת מהתמונה זה את השעון הנוצץ שלו מול מפות הפלסטיק העלובות. לא סעד ולא רווחה. חמלה. הוא תכנן להסתמך על החוש החברתי של האזרחים החבוטים במדינה כדי לתקן את העוולות והעוני הקשה של השכבות החלשות. ואז הגיעה המלחמה.

במלחמה, הדבר הבולט ביותר בעיני היה ההתגייסות האזרחית לסייע, בכל מה שניתן. זה לא רק בלט, זה גם ריגש. אבל זה גם הפך למציק. איפה המדינה? היא לא הופיעה בשביל להושיע את האזרחים בצפון, בשום צורה. רק בסוף, ממש בסוף, היא הוציאה את מקצת האזרחים ל"התרעננות" מחוץ לערים המופגזות.

מאז, עברו חודשיים. המלחמה נגמרה, החטופים כאמור, לא כאן, עדיין כולם רבים על איזה ועדה תקום ואיזו ועדה תחקור, אבל אין מי שיטפל באזרחים המוחלשים. וכך, העם בישראל ממשיך להתגייס ולהתנדב ולכסת"ח על אוזלת היד הממשלתית. זה לא חדש אוזלת היד הזאת. היא, כאמור, לא מהיום. אין שר רווחה עוד מתקופת כהונתו של שרון. שנה וחצי, טיפה יותר. במדינה שבה יותר ממיליון תושבים (שישית!) מתחת לקו העוני, עדיין אין שר רווחה.

והאזרחים ממשיכים להתנדב. אבל הבעיה עם ההתנדבות הזאת, היא שהיא לא נותנת כלום מעבר לתחושה טובה למתנדב. נכון. זה משהו חשוב וממלא, אבל את הלב ולא את הבטן. אולמרט דיבר על חמלה ואני מציעה לקחת את זה צעד אחד קדימה. שניים אפילו: למסד את ההתנדבות. לתגמל עבורה. זה אפשרי.

עד היום, התפישה הרווחת שלנו את הזמן היא שהוא מתחלק בין עבודה לפנאי. אם נתפוש את הזמן שלנו בחלוקה שונה, נוכל "למקסם" את החברה שלנו. במקום עבודה מול פנאי, נשלש את המשוואה: עבודה, פנאי, קהילה.

סוציולוג בשם אולריך בק הציע את זה בשנות ה-80 בגרמניה. התיאוריה שלו לא יושמה, כי היא אוטופית, אבל כרגע היא נחוצה פה, בייחוד לאור המצב. האזרחים יחויבו להתנדב, לפחות עד שיבוא איזה שר רווחה שיטפל בעניי מדינתנו. זה לא צריך להיות מסובך, ואפילו לא מתגמל "כספית" - יותר במובן של קניית נקודות זכות. התנדבת במשמר האזרחי? קבל עוד נקודה בביטוח לאומי. התנדבת למרכז לקשיש? קבל קרדיט בקופת החולים. וכך הלאה במוסדות חינוך, בתי תמחוי, בתי מחסה ועוד. הרי לא חסר איפה לתרום.

ועוד משהו קטן לפרץ. אולי תרד כבר מעץ הביטחון? תחזור להניף את הדגל החברתי שבשמו קיבלתם את המנדטים שקיבלתם, ותצדיק את הבחירה בך. ההידבקות לכיסא הביטחון לא מקנה לך יוקרה כרגע, לא בעם, ולא במפלגה שלך. קח את תיק הרווחה, ותגאל אותנו ממדיניות "החמלה" הזאת של אולמרט, שהיא פשוט שם קוד ל"אין מדינה".