שכרון חושים, אותות ומופתים

בין סיגריה לסיגריה מתלבט בימים אלו הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ האם להעניק לעשרות אלפי חיילי צה"ל שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה – את "אות המלחמה". אחרי שחכך בדעתו קבע שבמקום להתלבט הוא ימנה וועדה שתבחן את הנושא. עוד וועדה.

מי יעמוד בראשה ומה הרכבה? עדיין לא ברור וגם לא ממש חשוב. מדוע? כי בנתיים נודע ששר הביטחון רוצה אות מלחמה ואם השר רוצה אותות ומופתים לזכר המלחמה, אז יהיה מה שיהיה ואות המלחמה יראה בקרוב על דש כיס חולצתם של חיילי צה"ל.

לכן, מה הטעם להקים וועדה ושוב להעלות נושא כאוב על סדר היום מבלי שכלל הוחלט שהיינו במצב מלחמה? לכן, רמטכ"ל נכבד, גש לשר ותסכם איתו את הנושא ותפתור אותנו מדיונים מיותרים על מלחמה שאולי לא הוכרזה, אבל הורגשה היטב.

חשוב שיהיה אות, שהוא לא ממש מופת, למה שהתרחש כאן לפני שלושה חודשים ולו רק למען הלקחים שיש ללמוד מאותה מלחמה (שלא הוכרה כמלחמה) ושעוד לא נאמרה בעניינה המילה האחרונה.

ועוד משהו. על פי חוק העיטורים, מוסמכים שר הביטחון והרמטכ"ל לאשר הענקת אות מלחמה. את האות רשאים לשאת כוחות הביטחון ובכללם חיילי צה"ל, אנשי משטרה ושרותי הביטחון וכן כוחות החילוץ. ואני הייתי מבקשת מהנוגעים בדבר כי הפעם יוענק האות גם לתושבי הצפון וקברניטי העורף ואפילו לתקשורת, שחשפה את האמת על המלחמה עוד לפני שוועדות החקירה קמו ויקבעו את שיקבעו.

ארקדי גאידמק כלל לא אשם שהגיע למצב בו נאלץ לפרסם מודעות ענק, שהם כסף קטן עבורו, בעיתונים. אשם מי שעצם עיניים ונתן לו להגיע למצב בו הוא לא יכול היה לעמוד מן הצד מול חרפת תושבי הצפון, שנמלטו לשום מקום במלחמה האחרונה. עבור אותם תושבים שלא קיבלו מענה שלטוני, הוא פתח את כיסו העמוק ותרם למען הקהילה, במקום שהמדינה הייתה חייבת לעשות זאת.

אין זה סוד שאם מדינת ישראל לא הייתה עוצמת עיניים ומכריזה אפילו בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה כי אכן זו "מלחמה" לכל מובן ועניין, לא היה מגיע מצב שבו קם ארקאדי גאידמק, מקים עיר אוהלים ומשלם משכורות לעובדי מגן דוד אדום - שייעודם הוא הצלת נפשות. אז מה הפלא שהוא חש, כדברי היועץ המשפטי לממשלה, כמרכז הבריאה.

לכן אוכפי החוק ימשיכו בעשייתם, החשים נרדפים – יפעלו להגנתם והמדינה, תשב מן הצד ותהנה שיש מישהו שמסייע לאיזון תקציבה מכיסו הפרטי. היה כבר מי שאמר שלכסף אין ריח ואין צבע. גאידמק – יצטרך להוכיח גם שאין לו אחות.

בשנים האחרונות עולה חדשות לבקרים סוגיית שינוי שיטת הבחירות. זה החל לפני כ-15 שנה בחקיקת חוק הבחירה הישירה, עבר חזרה לשיטה הישנה ובימים אלו אנו עדים שוב לקולות הרמים הקוראים מחדש לשינוי השיטה.

הפעם רוצים להפוך אותנו לשפני ניסיון לשיטה אזורית. בעבר טענו שהיא לא ישימה, בין השאר משום שאנו מדינה שיש בה שטח משולש המאוכלס בערבים-ישראלים, אזורים שלמים בהם המתיישבים מוגדרים 'מתנחלים' וגושי התיישבות בגליל שברור איזה פתק יניחו בקלפי. וכמו בסיפור רקדן הבלט – הרצפה עקומה ולכן הרקדן מועד ונופל.

אז לפני שיקום מישהו שיחליט שבמקום לשנות את השיטה צריך להחליף את העם, ימצא מי שיכין למדינת ישראל עתודה שלטונית ראויה ונכונה של כוחות עלית. כוחות שיוכלו בעתיד לעמוד לבחירת העם ולא ממקום של חוסר ברירה, אלא מהמקום של בחירה מתאימה בזמן ובמועד הנתון.

אדם מעדיף את תענוגות גופו על מחיר סיכון חיי אדם. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שכל ישראלי חמישי שהמשטרה מעכבת לבדיקת נשיפה, נמצא נוהג תחת השפעת אלכוהול?

מדובר במכת מדינה וכל עוד הענישה אינה אחידה, חודר האלכוהול לדם ולא המסר המרתיע.

גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב לא יודעים שהיו חגים. בבית חיכו להם אחרי המלחמה. אח"כ בחגים וכעת אחריהם. יש עוד חג אחד ב-23 לאוקטובר: עיד אל-פיטר. אולי עד אז יהיה מי שיתעשת ויעשה הכל להחזירם.