דרך רון ארד, עבור בזאב רוזנשטיין, גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר וכלה בקובי אלכסנדר עובר קו אחד. מהו הקו? אפשר קו הצביעות. אפשר קו ההתחסדות. אפשר קו האקראיות הרב-משמעית. אפשר קו צירופי המקרים והלא קשור בכלל. את המשותף לארבעה השבויים כולם יודעים: אה, המממ, הם שבויים. אחד בידי חמאס ושניים בידי חיזבאללה. איש לא יודע איפה, מי, מה, למה וכמה. בכל מקרה, אמן ישמור אותם אלוהים. אמן יחזרו הביתה בשלום.
אבל גם קובי אלכסנדר שותף. מדוע "שותף"? אם עקב מי שעקב אחרי הסיקור התקשורתי בישראל בפרשת בריחתו מהחוק האמריקאי, ההשתקעות הציורית בנמיביה - מכל המקומות בעולם... - לא יכול בוודאי היה להימנע מתחושה כי אלכסנדר זה, בדומה לבנינו הטובים שהוזכרו קודם, גם הוא נרדף בידי הגויים, שלא לומר שבוי.
שבוי, כן, בואו נלך עם זה עד הסוף: שבוי של הממשל הפדרלי האמריקאי הצבוע. שבוי בנמיביה. וגם אם לא אחת התלווה לתיאור הפרשה איזה ריחוק צונן, טבול בקורט שמחה לאיד, הרי שעדיין, הטון המסקר היה של "הישראלים המודאגים לשלומו של הישראלי". אחרי הכל, גם אם הוא מיליונר מעבר לתפישה, ובסופו של יום רק עבריין צוואר לבן - לכאורה וגו' - עדיין, תחושת הדאגה לבן הישראלי, שנפל טרף לציפורני "האחרים", "הזרים", מרחפת מעל לכל הטיפול התקשורתי בעניין.
ומכל מקום, נדמה (לפחות לעיניי ולאוזניי) כי כאשר הוכרז דבר שחרורו בערבות, ננשפה איזו אנחת רווחה זעירה וזהירה מכיוונו של הציבור בישראל. אחרי הכל - תמיד טוב לראות יהודי חומק מטלפי הטינופות שמעבר לים - עשה מה שעשה, "ביקדייט" מה שביקדייט, אין שום סיבה שיישב בקלבוש במיאמי, בשעה שאחרים - סטיב ג'ובס למשל, שמודה בגלוי באותה עבירה וממשיך למכור איי-פודים כאילו אין מחר - לא נרדפים בעוון אותה התנהלות. ובכלל, אבא שלו אמר שהוא נרדף רק בגלל שהוא "יהודי וישראלי", ואשתו אמרה שהוא "האדם הכי ישר שהיא מכירה", ושיא השיאים, אלכסנדר עצמו אמר למי ממקורביו ש"האמריקאים מחפשים את ראשו". מ"מחפשים את ראשו" ועד לסכנת חיים ברורה ומיידית, המרחק קצר. "שבוי" - עכשיו מתחבר לכם? מסכימים? לפחות עם שכנות עולם האסוציאציות קשה לחלוק.
וכן, גם זאב רוזנשטיין שותף. אבל בדרך אחרת. זוכרים את "מלך העולם התחתון"? נמק עכשיו במיאמי, בקלבוש, למקרה שמצמצתם. נו, מה? נו מה?! אתם שואלים. החוצפה שלכם, בני אדם. אין לזה גבול פשוט. להזכירכם, כשזאביק רוזנשטיין נדרש על ידי ממשלת ארה"ב למשפט שבסיומו תקופת מעצר - לא נשמע ציוץ אחד, לא פורסם ראיון מבכה אחד (מלבד ראיון לעגני עם איבון, רעייתו), לא נרשמה לפרוטוקול טענה אחת ל"רדיפה על רקע אנטישמי". נהפוך הוא - הרושם היה, לפחות מהסיקור, שאם האמריקאים לא היו דורשים את הסגרתו, מדינת ישראל הייתה פונה לנמיביה - מכל המקומות בעולם... - כדי שזו תשקול לדרוש את התחת של רוזנשטיין באיזה צינוק. ככה זה - עבריין אחד זוכה לכותרות ענק ממשפחת ה"איפה הליגה למניעת השמצה כשצריכים אותה?" ואחר זוכה לכותרות ממשפחת "תודה לאלוהים על האבות המייסדים האמריקאים, על החוקה המופלאה שיש להם ליאנקים ועל הסכמי ההסגרה עם ארה"ב".
צביעות? האפשרות הזאת עומדת.
המכנה המשותף העצוב ביותר
אבל זה לא הסיפור האמיתי. זה רק טיעון משנה. כזה שמתאר על הדרך כפל מידה וכפל פנים, אבל לא מצליח להעלים מעין את העובדה המוזרה הבאה: לכל המקרים שהוזכרו מכנה משותף אחד - מדינת ישראל לא שמה זין.
לא שמה זין על רון ארד כבר 20 שנה. ויסלחו לי כל מלהגי ה"עשינו כל שביכולתנו". שנאמר: דברו אלינו במספרים. דברו אלינו בתוצאות. בושה וחרפה. לא שמה זין על גלעד שליט. יסלחו לי קוראינו בקהילת המודיעין, אבל האם יש מצב ולו קלוש שהמדינה אינה יודעת היכן מוחזק ברגע זה גלעד שליט? תחרבנו על הראש לכל טמבל שאומר לכם שזה נשמע לו סביר. צה"ל והשב"כ יודעים איפה גלעד שליט מהטעם הפשוט שהם יודעים לומר בכל רגע נתון איפה מצוי כל עזתי, ומה התדירות היומית של מתן צואה אצל בני מעיו. רשת מטורפת של מיקרופונים, מודיעים, משתפי פעולה וקרנבל ביון שלם, שאפילו אם הייתי יושב חודש ומנסה לדמיין את מלוא אמצעיו, לא הייתי מצליח. כל אלה פרושים לאורכה ולרוחבה של עזה. אז בבקשה, בואו לפחות לא נצטבע: מדינת ישראל יודעת איפה גלעד שליט. פשוט לא דחוף לה להשקיע מאמצים פיזיים להשיב אותו.
לא שמה זין על גולדווסר ורגב. די אם נזכיר את הסיבה לצאת צה"ל למלחת לבנון השניה, את דרך סיומה של הפארסה המבישה הזאת ואת הידוע כרגע על גורלם ומצבם של השניים: גורנישט מיט גורנישט בחזקת כלום בריבוע. מישהו אמר "רק שלא יגמרו כמו רון ארד?". לא? אז אז אני אומר: רק שלא ייגמרו כמו רון ארד.
לא שמה זין על רוזנשטיין. סליחה, שמה עליו זין. בגודל אקליפטוס. ומרססת על פניו בשתן גרפיטי שאת קיצורו ניתן לסכם במילים "יהודי, ישראלי, מה זה משנה? העיקר שנפטרנו מעונשו של זה". לא שמה זין על קובי אלכסנדר. לא שצריכה לשים עליו - וממילא הוא מסוגל לדאוג לעצמו לא רע בכלל, מסתמן. אבל אם היא אמנם "מדינת היהודים" וכל החרטא ברטא הזה שנהגו לספר לנו ביסודי וכאלה, אז איך יכול להיות שיהודי ואזרח ישראלי צריך לברוח עד לנמיביה המזורגגת כדי להימלט מעונשה של מפלצת הדו פרצופיות הגדולה ביותר בתולדות כדור הארץ (הכוונה לאמריקה)? מה עם איזו ציטטת מחאה מפי ממלא מקום שר המשפטים, מאיר שטרית, בעניין כפל המוסר של הממשל הפדראלי? אה, לא בעניין, עושה רושם.
ומה הסיכום לכל זה? בואו נעשה את זה קצר (כזה, בערך): מצד אחד ישראל מאוהבת (גם אם באופן סלקטיבי) בפריטה המלודרמטית המגוחכת על מיתרי ה"שבוי" - הדבר משחרר מקרבה איזו רגשנות פתטית, שמתדלקת כנראה את מנוע הקורבנו?ת והמסכנות שעוזר לה להצדיק את הנרטיב המכונן שלה. מהצד השני: לא מוכנה ישראל, הנהנתנית, הבורגנית, השבעה, העסוקה עד לזרא רק בעצמה, להתמודד עם האתגרים המוסריים והלאומיים שמציבות בפניה הסיטואציות לעיל.
והתקשורת? זו בוחרת כדרכה בקודש לספר לעצמה את הסיפור שמעניין אותה, כשהנחת היסוד שלה שאותו הסיפור מעניין גם את צרכניה - והיא לא טועה, גם כשהיא טועה - אחרי הכל, היילכו שניים יחדיו "בלתי אם נועדו"?