ז'אק לקוק (ז"ל) ותלמידיו

ז'אק לקוק: תמיד בתנועה
מתוך הארץ (גלריה, 7 באוגוסט 2001, הניו-יורק טיימס)

הפנטומימאי והמורה לדרמה ז'אק לקוק מת ב1999-, אך תלמידיו הרבים -
ובהם ג'פרי ראש, סטיוון ברקוף, אריאן מנושקין - ממשיכים להגשים את
משנתו התיאטרלית.
מאמר מתוך הניו-יורק טיימס, על תלמידיו בארה"ב ובאירופה.
גם בישראל יש לו הרבה תלמידים.

בית הספר הבינלאומי לדרמה של ז'אק לקוק מסתתר בסוף מבוך של חצרות נטולות הדר
במרכז המסחרי השוקק חיים של הרובע העשירי בפאריס, לא הרחק מתחנת הרכבת
גאר די נור. קשה לנחש כי דלת המתכת האפרורית ברחוב פובור סן-דני 57 היא
השער המוביל אל אחד מן המרכזים של לימוד דרמה המשפיעים ביותר של חצי המאה
האחרונה - בית ספר לליצנות, אימפרוביזציה וקומדיה דל-ארטה, שבוגריו
הגדירו מחדש את גבולותיו של תיאטרון התנועה בדורם. צווחות, יללות ואנקות
מהדהדות במסדרונות - הסטודנטים מכינים שיעורים.
גישתו הפיוטית של ז'אק לקוק לתנועה השפיעה על אמני תיאטרון חלוציים, החל
באמריקאית ג'ולי טיימור, שזכתה בפרס טוני על בימוי "מלך האריות" בברודוויי, וכלה באריאן מנושקין הצרפתייה. מאז יסודו, ב1956-, בית הספר הפאריסאי של לקוק הוא חממה לחדשנות דרמטית, אבל רק מעטים מודעים להשפעתו של האיש שתמיד דרש מתלמידיו לפתח סגנון אישי משלהם. אכן, לתלמידיו של לקוק אין סגנון מזוהה, אבל רשימת הלהקות שהקימו או שהצטרפו אליהן מרשימה: תיאטר דה קומפליסיטה בלונדון, סירק דו סוליי הקנדי, מומנשנץ השווייצי, התיאטרון הנודד פוטסברן בצרפת, תיאטר דה לה ז'ן לון
במיניאפוליס ו"ביג אפל סירקוס" בניו יורק. השחקן ג'פרי ראש למד אצל לקוק את
היסודות הגופניים של משחק אופי, "לקוק לימד אותי איך ליפול, לחטוף סטירות
ולהיות כישלון חרוץ", הוא אומר. גם השחקנים-המחזאים סטיוון ברקוף ויסמינה
רזה נמנו עם תלמידיו.

לקוק מת ב1999- בגיל 77, אבל שיטות הלימוד התובעניות שלו עדיין מושכות
אנשי תיאטרון צעירים מכל קצוות תבל. "הוא הפך את הליצנות לאחד מיסודות
הסגנון בתיאטרון", אומר אבנר איזנברג, תלמיד לשעבר שיצר מופע ליצנות והופיע
בו בברודוויי בשנות ה80- וכיום בצרפת.

לקוק הסתייג מתווית של פנטומימאי.
"פנטומימה מעניינת יותר כשהיא מתחברת לדברים אחרים", אמר בזמנו. "אם
מבודדים אותה מגיעים לפורמליזם עיוור או לווירטואוזיות נטולת תכנים.
לדעתי, הפנטומימה מתחילה לקבל משמעות רק כשהיא מאבדת את שמה".

לא במקרה, אולם ההתעמלות שבו שוכן בית הספר היה לפנים מועדון האגרוף,
ששימש את מרסל קרנה לצילומי סרטו "L'Air De Paris". "לתיאטרון הגעתי
דרך הספורט", כתב לקוק בספרו "הגוף הנע". "בגיל 17 גיליתי את הגיאומטריה של התנועה כשהתעמלתי על מקבילים במועדון התעמלות בפאריס... שירת האתלטיקה הטהורה הילכה עלי קסם: צללי הרצים המצטמצמים או מתארכים כשקרני השמש האלכסוניות מאירות את האיצטדיון וקצב הריצה נקבע. לשירה הגופנית היתה עלי השפעה אדירה".

סיימון מקברני, ממייסדי להקת התיאטרון הבריטית "תיאטר דה קומפליסיטה",
אומר: "השריר החשוב ביותר שבו למדנו להשתמש אצלו היה שריר הדמיון".
עכשיו מעלה הלהקה הצגה חדשה בניו יורק, בבימויו של מקברני, Mnemonic" ". הפקות ניסיוניות נוספות של הלהקה בשנים האחרונות היו "רחוב התנינים", בהשראת סיפוריו של ברונו שולץ, "הכיסאות" של יונסקו
ו"חייה המשולשים של לוסי קברול".

בהצגה ניכר עיסוק באנטומיה ובתנועה האנושית, המזכיר את תחומי העניין
של לקוק. מול סיפור חיפושיה של צעירה בת זמננו אחר אביה שאותו לא
הכירה מעולם, מעמידה ההצגה את סיפורו של אדם פרה-היסטורי שגופתו
הקפואה מתגלה באלפים האיטלקיים. גופותיהם של איש הקרח ושל האב (שמת
בלא ידיעתה של בתו) נהפכות לדימויים המרכזיים. הן האב והן איש הקרח
נמלטו, כפי שמתברר בהדרגה, מרדיפות. הלהקה משרטטת את גלי ההגירה של
פליטים לאורך ההיסטוריה באמצעות מזמורים, דיאלוגים וכוריאוגרפיות
המזכירות טכניקות קולנועיות. Bouge Tout - הכל זז - קרא לקוק לשיטה
שלו. שם שהולם היטב גם את ההפקה הזאת.

ההתמודדות עם תנועה מתמדת היא אחד מעקרונות היסוד שלקוק הקנה
לתלמידיו, ובעיני מקברני זו אמירה פוליטית. "קבלת התנועה המתמדת
מנוגדת לדוגמטיות השמרנית באשר היא", הוא אומר. "ההכרה בכך שדבר
איננו קבוע היא שמפתחת סובלנות". לקוק, שהיה מדריך ספורט לפני מלחמת
העולם השנייה, הצטרף בהמשך ללהקת תיאטרון שהביעה התנגדות לכיבוש
הנאצי במופעי מחול, פנטומימה וספורט. אחרי המלחמה לימד לקוק
פיסיותרפיה בגרמניה. "הייתי רוצה לחשוב שתרמתי במשהו לדה-נאציפיקציה
של גרמניה", כתב בספרו.

ב1948- נסע לאיטליה ולמד קומדיה דל-ארטה במשך שבע שנים. הוא עבד
בפדובה עם אמן המסיכות הנודע אמלטו סרטורי, אחרי שכבר נחשף בצרפת
לשימוש במסיכות בתיאטרון הנו היפאני. מסכות הקומדיה דל-ארטה של
סרטורי משמשות עד היום בתוכנית הלימודים שחיבר לקוק.

במילאנו יצר עם דריו פו שני מופעים סאטיריים. פו, שחקן ומחזאי, חתן
פרס נובל לספרות ל1997-, מספר על אווירת ההתחדשות ששררה אז באירופה.
"ז'אק לימד תנועה כאילו שהיתה מדע", סיפר פו. "תזמון קומי, למשל,
מסתמך על מערכת עקרונות מתמטיים, בעלי דיוק גיאומטרי כמעט, כמו כלל
שלוש החזרות הקלאסיות שמופיע בקומדיית התנועה בכל מקום בעולם. צריך
רק לזכור שלפעמים מוכרחים להפר את הכללים. זאת המודעות שהוא דרש
משחקניו".

לקוק חזר לפאריס ופתח את בית הספר לדרמה. בין תלמידיו בשנות ה60- היתה
אריאן מנושקין, מנהלת תיאטרון השמש בפאריס. הפקתה האחרונה של
מנושקין, "תופים על הסכר" ("Tambours sur la digue"), שעלתה במאי
בפרוורי מונטריאול, מוקדשת ללקוק. "אצלו ידענו שלא נקבל תיאטרון של
סימנים שחורים על נייר לבן", אמרה בראיון שנערך זמן קצר לפני מותו.
"ידענו שאצלו נפגוש מסיכות וקומדיה דל-ארטה, בקיצור תיאטרון כפי
שראיתי במזרח הרחוק...