תפסו שבוע: זמן המגינים

במחזור בו התבלטו ההגנות, מגני הפינה הראו יכולות יפות. מגן פינה הוא תפקיד קשה ואין בו הרבה תהילה. הקורנרבקים שומרים על הרסיברים, השחקנים בעלי האגו המנופח ביותר והפרסום התקשורתי הרבה ביותר ב-NFL, אולי אפילו יותר מאלו של הקוורטרבקים. לרסיברים יש, כמעט תמיד, יתרון גובה משמעותי על המגנים ואלו צריכים להיות זריזים, מהירים ולא לעצום עין ולו לשנייה. בנוסף לכל אלו חוקי הליגה החדשים, וההקפדה היתרה של השופטים, שמטרותיהם הם לשמור על שחקני ההתקפה, יותר מאי פעם, מקשים עוד יותר על מגני הפינה לעשות את העבודה שלהם. שריקות לעברות מסירה הופכות שכיחות ויותר מבעבר אנחנו יכולים לראות מהלכי התקפה ארוכים שהמטרה, הכמעט בלעדית שלהם, היא להוציא מהמגנים את העבירות, הכמעט בלתי ניתנות למניעה לעיתים.

דוגמא טובה לשחקן שלא הצליח לעמוד בקושי האדיר של העמדה הוא אהמד קארול מגרין ביי. קארול, שנבחר בסיבוב הראשון על ידי הפאקרס ב-2004, נחתך אחרי המשחק מול פילדלפיה בשבוע שעבר אחרי ההופעה הביזיונית בה קיבל בראש שני טאצ'דאונים וביצע פס-אינטרפירנס ותפיסה לא חוקית אחת, שעלו לקבוצה בלא מעט יארדים. למחרת המשחק הוא מצא את עצמו חסר קבוצה אך אתמול חתם בג'קסונוויל להזדמנות נוספת.

שלושה מגני פינה שהתבלטו במיוחד השבוע הם ליטו שפארד מפילדלפיה, אסנטה סמואל מניו אינגלנד ו-וולט האריס מסן פרנסיסקו. שלושת השחקנים דומים במבני הגוף שלהם, נישאים לגובה ממוצע של 1.76, בעלי זריזות גבוהה וראיית משחק חדה המעורבת באינטליגנציית משחק גבוהה.

פילדלפיה איגלז, בן 25, 5 שנים, פלורידה

אלו הדברים שג'ים ג'ונסון, מאמן ההגנה של פילדלפיה, אמר על שפארד אחרי המשחק: "הוא שיחק טוב - הוא עשה כמה מהלכים טובים, הוא עשה כמה מהלכים גרועים. הוא היה קצת חלוד, אבל הוא הצליח לעשות גם כמה מהלכים גדולים". שפארד אכן נתן משחק סביר. אם אפשר לקרוא כך למשחק עם שתי חטיפות כדור, אחת מהן בחזרה לטאץ'-דאון, (אה כן – של 102 יארד!) ושבעה טאקלים.

שפארד נפצע במהלך הראשון של המשחק הראשון של העונה ומאז לא עלה על המגרש עד השבוע. החיסרון שלו היה בולט, אבל אף אחד לא ציפה להשפעה כזו בהופעת הבכורה המחודשת שלו בהרכב. שפארד הוא השחקן הראשון בהיסטוריה שמחזיר שתי חטיפות כדור לטאצ'דאונים של יותר ממאה יארד (הוא עשה את זה גם לויני טסטאוורדה, נחשו מול איזו קבוצה, ב-2001). בחמש השנים שלו בפילדלפיה הוא כבש כבר את המקום השלישי באינטרספשנס בהיסטוריה של הקבוצה וקשה להאמין שפה הוא יפסיק. וכמובן, כפי שדובר ונחזר וסופר, כל זה מול טרל אואנס, מול טרי גלן, מול התקפת מסירה שאמורה להיות אחת המשובחות יותר בליגה.

ניו אינגלנד פטריוטס, בן 25, 4 שנים, סנטראל פלורידה

הביקורת הגדולה ביותר על ניו אינגלנד בשנים האחרונות, ובצדק, היא על איכות שחקני הפינה שלהם. אחרי פציעותיהם של טיירון פול וטיי לואו (שאחר כך עזב) ב-2003, סמואל קיבל את ההזדמנות שלו בהרכב הפותח של ניו אינגלנד ומאז שמר בעקביות על מקומו. בשנה שעברה פתח בכל המשחקים והפך לקורנרבק המוביל של הקבוצה.

למי שרואה אותו משחק ברור למה. סמואל לא משחק באופן נטול מטעויות. הוא מרבה להמר ולקחת סיכונים - כשזה לא מצליח הוא מקבל בראש, אבל כשזה הולך הוא יכול לתת משחקים מופתיים כמו זה שנתן השבוע נגד ג'ואי הרינגטון, שיכול להגיד לכם שבלילה חלם על סמואל והתעורר רטוב, ולא מהתרגשות.

לניו אינגלנד יש שמות גדולים בהגנה האחורית. עם יוג'ין וילסון ורודני האריסון בסייפטיז אין סיבה שהחוליה הזו לא תהיה החוליה החזקה של הקבוצה. עכשיו, כשסמואל עושה את שלו צריך רק לחזק את הפינה השנייה, שם אליס הובס עושה בינתיים עבודה מזעזעת.

בכל אופן, לסמואל צפוי עתיד מזהיר, כך נראה, ב-NFL. שלא כמו שפארד, שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט, סמואל נבחר רק בסיבוב הרביעי והפטריוטס לא בנו עליו אבל קיבלו חיזוק חיובי ומעודד מהשחקן הצעיר. העובדה ששיחק שנה אחת כקוורטרבק בקולג', ועשה עבודה לא רעה, עוזרת לו מאוד להתבונן במגרש בעיניי רכז היריבה ולצפות את מהלכי המסירה הבאים. את השם שלו, אגב, קיבל אסנטה מאביו החביב. יש לו משמעות אם תהיתם. תודה רבה, בסווהילית.

סן פרנסיסקו 49, בן 32, 11 שנים, מיסיסיפי סטייט

זה היה אולי המשחק הגדול ביותר בחייו המקצוענים של האריס, שנבחר במקום ה-13 בדראפט של 1996 על ידי שיקגו עם תקוות גבוהות, ולא עמד בהן מעולם. סן פרנסיסקו היא התחנה הרביעית של האריס, אחרי 6 שנים בשיקגו, שנתיים באינדיאנפוליס ושנתיים בוושינגטון. השבוע, סוף סוף, הוא מיצה את הפוטנציאל שכל הזמן שמע שיש לו. בשלוש השנים האחרונות הוא רשם שלוש חטיפות, והשבוע השווה אותן במשחק אחד, נגד, מי אם לא, אוקלנד.

בכלל, מתברר, לפחות אחד השחקנים שתפסו שבוע בכל מחזור, עושה את זה באדיבותה הרבה והנפלאה של התקפת אוקלנד הידידותית. האריס חטף שלוש פעמים את אנדרו וולטר האומלל, ונראה כאילו, והגיע הזמן, הוא אולי מצא את מקומו בהרכב הפותח וקצת יציבות בחייו המקצועיים.

קשה לכתוב את זה, אבל נראה אולי כאילו בערך במפרץ צומחת שוב קבוצה טובה. אחרי שנים של זעזוע באזור שחולה על פוטבול, שמשחקי ה'דרבי' העירוניים הם מהפחות מעניינים במחזור, הפורטי-ניינרס נראים סבירים. אלכס סמית' מעביר כמה מסירות, פרנק גור מצליח לרוץ ליותר ממאה יארד והקבוצה אפילו מנצחת. אפילו ההגנה, בראשות האריס, נראית חייכנית וחיובית.

הרבה שחקני פינה מתעלים השנה. ריקי מאנינג ג'וניור משיקגו נותן עונה נפלאה, דיאנג'לו הול מאטלנטה התחיל את העונה מצוין, כצפוי, ומעל כולם - ראשין מאת'יס מג'קסונוויל עם ארבע חטיפות בחמישה משחקים.

אני צופה, בהמשך העונה, קבוצות מנסות ללכת יותר אחד על אחד במסירות ארוכות, עקב חוקי העבירות המחמירים וכמות הרסיברים בעלי השם שלא מצליחים להרים את משחקם לרמה אותה מצפים מהם – רנדי מוס, טרל אואנס, סנטנה מוס (למרות המשחק בשבוע שעבר שהיה חד פעמי השנה בינתיים), צ'אד ג'ונסון ועוד כמה, המנסים לחזור לסטטיסטיקות המצופות מהם. ההתקפות, שרובן לא מצליחות להתעלות, ינסו לחזור למשחק האווירי הישן והטוב ואו אז נוכל להתחיל לבחון את יכולותיהם האמיתיות של שחקני הקו האחורי. בינתיים, המשחק המבולבל של רוב הקבוצות והיכולת של קווי ההגנה הראשונים לעצור את הריצה, ברוב המקרים, נותנת למגני הפינה הזדמנויות לא מעטות לחטוף כדורים ולהשפיע על המשחק.