שטח ההפקר

בין שלל האטרקציות התיירותיות אותן מספק הנגב למטיילים בזמן החגים, כלולה גם חוויה תיירותית מפוקפקת במיוחד. מספר מכוניות שנסעו בשבועיים האחרונים בין ב"ש לצומת הנגב נרגמו באבנים, שנזרקו ככל הנראה בידי צעירים בדואים מהכפרים הסמוכים לכביש 40. לא קשה לדמיין כמה מפחיד לנסוע בשעת לילה בכביש החשוך כשלפתע המכונית המשפחתית סופגת מטר אבנים. בפרפרזה על אחת מהסיסמאות שניסו להביא מטיילים לדרום הארץ – בפני "נגב" זה אי אפשר לעמוד...

ראשי הרשויות בנגב מתמודדים עם דילמה מוסרית ותקשורתית לא פשוטה. אם יזעקו בקול גדול על כך שאין חוק וסדר בדרום הארץ הם עלולים לפגוע אנושות בניסיון להביא תושבים חדשים לפריפריה ובמאמץ לשכנע את הישראלי הממוצע לבלות את חופשתו בנגב. אם יחרישו ראשי הרשויות, הרי הם משתפים פעולה עם אחד ממחדלי הביטחון האישי המחפירים במדינה ונותנים יד להשתוללות הפשע שמסכן את חיי האזרחים.

לאחר שבערב ראש השנה נרגמה מכוניתו של קב"ט מועצת רמת הנגב, התקשה ראש המועצה שמוליק ריפמן להחריש. הוא שלח מכתב זועם למפקד המחוז אורי בר-לב ושאל בו בפשטות "עד מתי?". במחוז הדרומי נהנים אמנם להשוויץ בנתונים שמוכיחים ירידה בשיעור הפשיעה, אבל את התושבים בלתי אפשרי להרשים עם שקפים עמומים ונתונים אותם קל למכור לחברי כנסת ושרים מזדמנים. התושבים המקומיים יודעים היטב שאם רכבך נגנב, ביתך נפרץ או גופך נפגע, איש מכחולי המדים לא ישיב לך את ביטחונך האישי או את הרכוש.

אם נדלג ברשותכם על הבלי התקינות הפוליטית, חייבים לציין שחלק ניכר מהפשיעה בנגב מקורו במגזר הבדואי. שנים של קיפוח אכזרי על ידי כל ממשלות ישראל הביאו רבים מהבדואים לאיים במעשיהם על ריבונותה של מדינת ישראל ולשים ללעג את החוק והסדר הציבורי. אפשר ואולי גם צריך לפתח דיון אקדמי-הומני מרתק על המדרון החלקלק בו חיים מאות אלפי הבדואים, אבל בסדרי העדיפויות יש להעדיף היום את שיקום המקל לפני חלוקת הגזר.

במערכת הבחירות האחרונה החלו להבין גם הפוליטיקאים את הפוטנציאל האלקטורלי הטמון באוזלת ידע של המשטרה מול הפשיעה בנגב. בכירי "האיחוד הלאומי" הסתובבו בפזורה ודיברו באופו ישיר על תופעת גביית דמי החסות, השתלטות על אדמות מדינה וסחר בסמים ובאמצעי לחימה. חברי הכנסת מהימין, חלקם מתנחלים, יודעים דבר או שניים על הקלות בה מצפצפים בישראל החוק והמשטרה. ובכל זאת, מדהים היה לראות לכמה סימפטיה והזדהות זכתה חבורתו של אפי איתם מאזרחים שאפילו בחלומותיהם הפרועים לא תיארו לעצמם שיצביעו פעם למפלגות הימין הקיצוני.

כבודה של ועדת זיילר במקומו מונח, אבל חייבים לשאול ברצינות מה הקריטריונים להקמת ועדת חקירה בימים אלו. האם העובדה שרכבים ישראליים נרגמים בכבישי הנגב אינה מצדיקה בדיקה חיצונית של מחדלי כוחות הביטחון? האם העובדה שכוחות משטרה אינם נכנסים לכפרים בדואיים בשטח מדינת ישראל ללא ליווי מתאים או גיבוי אינה מחייבת חקירה ציבורית כזו או אחרת? איך קרה שמשטרת ישראל, שנהנית כל כך להתפאר "בנחישות וברגישות" באמצעותן פינתה את גוש קטיף, אינה מצליחה לגייס מעט כישרון, מקצוענות ונחישות כדי להחזיר את השקט האישי למאות אלפי אזרחי המדינה שבחרו לחיות בנגב?

ואולי האשמה אינה רק בכחולי המדים, אולי האשמה היא דווקא בשרים לביטחון פנים לדורותיהם, שהעדיפו שקט תעשייתי בנגב ונמנעו מלהורות על עימות ישיר עם האוכלוסייה הבדואית, עימות שהיה מסכן את הקריירה הפוליטית שלהם. אל דאגה, הלקח ממתין ממש מעבר לפינה. מי שנמנע להפעיל את המשטרה ביעילות מול האיום הנגב יכול כבר להעביר את הטיפול לידי השב"כ, אולי הבחורים של יובל דיסקין יצליחו לעצור את הטרור מולו כשלו השוטרים של משה קראדי.

* הכותב הוא עורך מהדרות החדשות של חדשות HOT בדרום.