נביאי הדאנס

מאת יואב ברנשטיין

אחרי 16 שנות פעילות ושבעה אלבומים (לא כולל אוספים והוצאות מיוחדות), מגיעים הפט שופ בויז, אולי השריד האחרון לתרבות הפופ הנוצצת של שנות השמונים, לשתי הופעות בארץ במסגרת פסטיבל ישראל. אולי זו ההזדמנות האחרונה לתפוס את אחד מהרכבי הפופ שהופעה חיה היא באמת ערך המתווסף למוסיקה המוקלטת שלו, הן בהשקעה בצד הוויזואלי והן בסטנדרטים הגבוהים שהציבו לעצמם בתחום הסאונד.

הבויז נפגשו במקרה בחנות אלקטרוניקה, אי שם בתחילת שנות השמונים. כריס לואו היה אז מובטל ואילו ניל טננט (הסולן), ערך באותה עת את "סמאש היטס"- עיתון פופ לנוער.
תחומי העניין המשותפים לשניהם היו החיבה לתרבויות הפופ והדיסקו הנוצץ. את עיקר ההשפעה המוסיקלית בתקופת פעילותם המוקדמת שאבו מההרכבים "אימג'יניישן" ו"ניו-אורדר".

התרומה העצומה שלהם לתרבות הפופ מתבטאת במספר אספקטים: הם עזרו למוסיקת הדאנס להפוך ללגיטימית לכל גיל וחתך תרבותי; אתה לא חייב להיות קלאבר הצורך כמויות עצומות של כימיקלים כדי להנות ולהתרגש ממוסיקת דאנס. הם גם דוגמא מצוינת לתהליך יציאה טבעית ואלגנטית מהארון: בעזרת הומור, אינטליגנציה ואהבת אדם, הם השכילו להעביר מסרים פרו חד-מיניים ולא למשוך אליהם את אש הבערות השמורה למצבים כגון אלה.

הם לא הירבו להופיע, וכשכבר עשו זאת הם הקפידו להשקיע מעל ומעבר למקובל בעולם הפופ: הם שילבו סרטוני וידאו, שיתפו פעולה עם מעצבים שעולם הפופ הוא לא מקומם הטבעי והקפידו להפתיע ולרגש את הקהל בדרכים הכי פחות צפויות.

סיבוב ההופעות הנוכחי כולל בתוכו עשרות מחוות לעולם הגייז. דמויות אב-טיפוסיות של הסצינה ההומואית כמו מלאכים, דיוות ומקהלת בנים שחורה לוקחים בו חלק.
כמו בסיבובי ההופעות הקודמים שלהם, גם כאן הם מסכמים מחדש את שנות עבודתם המשותפת שחיממה את הלב לכל-כך הרבה אנשים. מומלץ בחום.