מצעד החרטא

בימים האחרונים הגיע לשיא תהליך ההכאה על חטא של בעלי תפקידים שתמכו ב"התנתקות". כזכור, הראשון שאמר את דעתו בזמן אמת היה בוגי יעלון, ששילם במשרתו על שלא עמד בדום מספיק מתוח במסדר השפוטים של משפחת שרון, אך המתחרטים של השבוע שייכים לזן אחר- זן הנמושות. הרב הצבאי הראשי ישראל וייס, האלוף גרשון (המגרש) הכהן, האלוף יפתח רון טל וצחי הנגבי. כולם יודעים כעת לומר לנו עד כמה היתה ההתנתקות איומה, פשע, כשלון והתאבדות. כולם צודקים ודבריהם כעת - אמת.

הבעיה היא, שלכולם לא היו לרגע אשליות של שלום. הם ידעו היטב לאיזו קטסטרופה מובילה "ההתנתקות", אותה תיעבו מלכתחילה. עמדה בפניהם הברירה להיצמד לטובתה של המדינה כפי שהם ראו אותה, תוך כדי ויתור על הג'וב, או לעשות שקר בנפשם, לומר ולעשות את ההיפך הגמור מאמונתם והבנתם ולתרום למהלך שלדעתם היה הרסני. כעת, לאחר שמיצו עד תום את היתרונות האישיים שהעניקה להם ההיצמדות לכסא, הם פותחים סוף-סוף את פיהם. ניסיונם העלוב להרוויח את כל העולמות נסתיים בכך שהם הפסידו את כולם, לאחר שכל אחד מהם יכול היה לצאת גדול לו היה עוזב אז את תפקידו וזורק לשרון את המפתחות בפרצוף.

כיום, כולם יודעים לומר כי תפקידה של הנסיגה החד צדדית היה להציל את הישבנים הדשנים של האדונים שרון את שרון מבעיטת החוק. רבים מהם ידעו זאת היטב גם אז, אך שתקו ונתנו לאסון לקרות בגלל פחדנותם מהדיקטטור. אלא שבדיקטטורה אמיתית מתנגדי שלטון נוהגים להיעלם וקיים פחד אמיתי לומר מילה נגד השלטון. הדיקטטורה של שרון היתה דיקטטורה לעניים, ושרון היה קריקטורה של דיקטטור, שאינו יכול באמת להעלים את מתנגדיו ולסתום את פיהם. היו אמנם אלימות ועבריינות של המשטרה וגם שיתוף פעולה של מערכות "שלטון החוק" וחלק מבתי המשפט, עם הרדיפה המקוממת של מתנגדי העקירה, אך כל אלו הגיעו עד לקצה גבול יכולת האפליה ורמיסת החוק שהמערכות הללו מסוגלות להרשות לעצמן אפילו בשיא האקסטזה של ה"משימה הלאומית". למרות הכל, קיים כאן חופש דיבור, וחלק, אמנם קטן, של שוטרים אלימים בכל זאת נותן את הדין, ואפילו מפקד כלא מעשיהו רמי עובדיה אציל הנפש, שתקף עציר, סטר על לחיו, הכה באגרופים ובעט באשכיו, ישלם לו כעת קנס של 15,000 שקלים.

כדי שהצגת הדיקטטורה הזו תתקיים, היה צורך בצד שני – משרתים כנועים וחסרי עמוד שדרה שנבהלו מהמצג הדיקטטורי הזה ושיכולים היו בעזרת קמצוץ של אומץ לבלום אותה. לא היה לאיש מן הקצינים, הפקידים והפוליטיקאים הקטנים הללו את האומץ המינימלי שהיה לעליסה בארץ הפלאות כשזו בעטה והפילה את ה"חיילים" שעמדו מולה, שלא היו אלא חפיסת קלפים. ההתנתקות הזו היתה כה הזויה, כה רופפת, כה עלובה, עד שכמעט כל קצין בכיר שהיה קם ופורש יכול היה להפיל אותה. אריאל שרון האמין בה בערך כמו צחי הנגבי, ושיתוף הפעולה שלו עם השמאל שנוא נפשו היה בראש ובראשונה תוצאה של חולשה. חולשתו נבעה מ-3 מקורות: הרמת ידיים וקבלת תכתיב פוליטי מול האיום המשפטי, כניעה וצייתנות מוחלטת מול האמריקאים, שלהם נהג לוותר על עמדות קריטיות של ישראל ללא ויכוח ונחשב לראש הממשלה הלחיץ ביותר אי פעם - שיא לא קטן בהתחשב במסורת ההתקפלויות המפוארת של ראשי הממשלה הישראליים לדורותיהם. החולשה השלישית של שרון היתה מול הלחץ הבלתי פוסק של בנו ויועציו שתהליך ה"הינדוס" והריכוך שלו לקראת הנסיגה מתואר היטב בספר "בומרנג". החולשה הזו התגברה אפילו על ההתנגדות האמריקאית למהלך ויתכן מאד שנבעה גם מחולשה פיזית ומנטלית, תוצאה מצערת ובלתי נמנעת של הגיל והכולסטרול.

מול מערכת החולשות הזו של שרון עמדה שורה נרפית של פקידים וקצינים חדלי אישים, שאלמלא היו כה עלובים, היו מפילים אותו ובולמים את תכניתו ע"י שרשרת התפטרויות. את אותה עליבות אנו רואים כעת "בשידור חי", כשיש צורך דחוף בכמה התפטרויות כדי לסלק את הצמרת הביטחונית והמדינית הנוכחית שהמשך כהונתה מהוה "התאבדות" לאומית, לא פחות מההתאבדות הקודמת, אך גם כעת - אף אחד לא קם.

כעת, כשפתאום מתברר שכוווולם היו נגד ה"התנתקות", בולטת בבירור העובדה שהיא יצאה מן האופנה. אפילו האתר אנ.אר.ג'י נתן את הכותרת: "הובילו התנתקות – ונבהלו מהמפלצת". המילה "מפלצת" השייכת לכתבי האתר ולא נאמרה ע"י מישהו מן המתחרטים, מבטאת היטב את תוצאת מעשה הטירוף של שלטון מושחת וחסר אחריות שהשתולל שנה וחצי בחסות הפחדנות של אוסף נתינים חסרי חוליות שאפשרו לו להתפרע ללא רסן.