אין דבר יותר מסוכן, קובע דן מרידור, מאשר להילחם את מלחמות העבר. אין דבר יותר מסוכן מאשר לתת לגוף מקצועי, המשוכנע במקצועיות שלו, לקבוע לבד את עתידו. לכן, הדו"ח על תפישת הביטחון הישראלית שהגיש מרידור כולל מנגנון עדכון אוטומטי ("פעם בשנתיים צריך לעבור על הנחות היסוד, וכל חמש שנים לכתוב את הדו"ח מחדש").
בדו"ח 250 עמודים, המסכמים את עבודתה של ועדה בת 15 חברים, מומחים מהטובים בישראל: אנשי אקדמיה, אלופים במילואים, אנשי שב"כ, מומחים לכלכלת ביטחון שישבו - לפי הזמנת ראש הממשלה דאז אריאל שרון ושר הביטחון אז שאול מופז - במשך שנתיים על המדוכה ושאלו: מהי תפישת הביטחון הכוללת של ישראל, ומהו התקציב שצריך להיגזר ממנה.
"הסתכלנו עשר שנים קדימה, כי אם אתה רוצה להיות רלוונטי אתה חייב לתכנן קדימה", מסביר מרידור. "מי שמזהה את הטילים כאיום העיקרי על ישראל, למשל, צריך לפתח מערכת שתהווה מענה לטילים, כמו מערכת החץ, וזה אורך לפחות עשר שנים. מצד שני, ככל שמאריכים את טווח ההסתכלות, כך גוברת האי-ודאות, והתחזית שלך מאבדת מתקפותה. לכן, עשר שנים נראות לנו כטווח הנכון להיערך אליו".
ההסתכלות עשור קדימה גילתה כי המלחמה שהיתה היא כבר לא המלחמה שתהיה. מרידור: "ההצלחה הפנומנלית של ישראל במלחמות רגילות הביאה לכך שכמה ממדינות ערב התייאשו מלנצח אותנו בשדה הקרב, והעדיפו לחתום איתנו על הסכמי שלום. מצרים וירדן, למשל. אבל זה לא פתר את הסכסוך, כי היו אחרים שבחרו להביא את הסכסוך למקומות חדשים. משמע, הם פנו ללוחמה על-קונוונציונלית, כמו גרעין, וללוחמה תת-קונבנציונלית, כמו טרור".
הכוח בידי היחיד - והטלוויזיה
יש שינוי בטבע העימותים, הוא קובע. "עד לפני 20 שנה מלחמות התנהלו בין צבאות, ותורת המלחמה התבססה על המטרה של הכנעת הצבא או הכנעת המדינה ממנה יצא הצבא. זאת תורה הממוקדת בפגיעה במערכות השליטה במדינה, ויש בה גם היבט כלכלי - ארה"ב ניצחה את רוסיה בכך שהיא מוטטה אותה כלכלית. כיום אנחנו נמצאים בעולם שבו הכוח נמצא בידי היחיד. רוסיה הסובייטית השקיעה 70 מיליארד דולר, במשך עשרות שנים, בבניית צבא אדיר - ולא הרגה אפילו חייל אמריקאי אחד. בא פתאום בן-לאדן, וכמעט בלי השקעה הצליח להרוג אלפים".
מרידור מצביע על שלוש המלחמות האחרונות בהן היתה מעורבת ישראל - מלחמת המפרץ הראשונה ב-91', האינתיפאדה ב-2000 ומלחמת לבנון ב-2006 - כעל עדות מכלי ראשון לשינוי בטבע העימותים. שלוש מלחמות שלא היתה בהן כל מעורבות של צבא זר - רק אזרח אחד (עיראקי, פלסטיני או לבנוני) שהרג אזרח אחר. שלוש מלחמות שהתנהלו בעורף, ושחייבו תיאום בין זק"א, מד"א, המשטרה והשב"כ, ולא בין אוגדות שריון.
"יש משולש ביטחון קלאסי שמורכב מהרתעה (איך למנוע את המלחמה), התרעה (איך לדעת בזמן שעומדת לפרוץ מלחמה) והכרעה (איך לנצח במלחמה)", מסביר מרידור. "בעידן החדש המשולש נהפך למרובע, כי נוספה לו רגל ההתגוננות. אילו מקלטים, אילו ממ"דים, איך מתריעים לפני נפילת טיל, איך ניתן לזהות חומר נפץ מרחוק, וגם הצד הארגוני שונה - כי זאת מערכה שלא הצבא מנהל אותה".
למעשה, גם המשולש הקלאסי עבר שינויים מרחיקי לכת. איך מרתיעים את מי שרוצה להתאבד, והאם ניתן להרתיע אותו (כי אם לא - צריך לעבור להתגוננות). איך מתריעים מפני התקפה כאשר מי שעומד מולך הוא אדם בודד, ולא צבא שאפשר לזהות את תנועת הגייסות שלו. ואיך ניתן להכריע, אם בכלל, מלחמה המתנהלת מול בודדים, אולי אפילו בעולם הסייבר בלבד. "כשניצחו את גרמניה הנאצית ב-45' ההכרעה היתה ברורה", אומר מרידור. "גרמניה נכנעה. אבל האם מישהו יודע איך מכריעים את חיזבאללה?"
מרידור מצביע על שינויים נוספים באופי העימותים. למשל, שעימות יכול להיות מוכרע בטלוויזיה, ולכן יחסי הציבור חשובים מאוד. "ב-1815 תושבי פריז ישבו בעירם, וחיכו לשמוע את הבשורות מווטרלו", הוא אומר. "כיום, העולם רואה את המלחמה כל לילה על המסך, והפנים המכוערות שלה משפיעות על דעת הקהל ועל דעתם של השליטים בזירה הבינלאומית. כיום אסור להפסיד על המסך, ולכן צריך לדעת איך לשתף פעולה עם התקשורת ועם הזירה הבינלאומית. התפישה שכל העולם נגדנו היא בעוכרנו. יש הרבה אינטרסים גלובליים משותפים שצריך לדעת לגייס אותם לטובתנו".
תקציב הביטחון פוגע ברמת החיים
לאור תפישת הביטחון של ישראל, ניתחה הוועדה בראשותו של מרידור את צורכי תקציב הביטחון. בניגוד גמור לתפישה המקובלת, הדבר הראשון שהוועדה הצביעה עליו הוא הסטטיות של ההוצאה הביטחונית בישראל. תקציב הביטחון אולי קוצץ, אבל הצריכה הביטחונית - הכוללת גם יבוא וגם הוצאה על תעשיות ביטחוניות - לא השתנתה זה עשור. היא עומדת על כ-9% תוצר, מתוכם כ-2% תרומתו של משלם המסים האמריקאי. נטו, אם כן, הישראלי מוציא כ-7% מהתפוקה שלו על צריכה ביטחונית, לעומת ממוצע של 2% (הפיזור הוא בין 1% ל-4%) במדינות המתועשות.
האם מדובר בהוצאה סבירה או מוגזמת? כדי להשיב על השאלה הזאת ניתחה הוועדה סוגיות כלכליות, כמו מה צריכה להיות ההוצאה הציבורית מתוך התוצר, עד כמה נכון לפגוע בחינוך או ברווחה לשם מימון הביטחון, והאם יש מקום לממן גידול בהוצאה הביטחונית באמצעות העלאת מסים.
"הגענו למסקנה שהמיסוי בישראל אינו נמוך, ואסור להעלותו", אומר מרידור. "הבנו גם שאנחנו מוציאים כיום על הביטחון יותר מפי-שלושה ממדינות המערב, וזה אומר שאנחנו נאלצים לפגוע ברמת החיים של האזרחים - יותר ביטחון על חשבון חינוך ורווחה - או שנצטרך להגדיל חובות. בעולם שבו ישראל רוצה להתחרות עם מדינות המערב, שתי התשובות אינן טובות".
לפיכך, המסקנה היא שיש להקטין את נטל הביטחון מהתוצר. ועדת מרידור המליצה להקטין את נטל הביטחון מ-9% תוצר ל-5% בלבד בתוך עשור (ירידה נטו מ-7% לכ-3.5%). "זה פחות דרמטי מכפי שזה נשמע", מסביר מרידור. "הנחנו כי הצמיחה הממוצעת של המשק תהיה 4% לשנה. בהתחשב בכך שמאז 85' ועד היום המשק הציג צמיחה ממוצעת של 4.5% לשנה, זאת לא הנחה בלתי סבירה. בהנחה שתקציב הביטחון נשאר ללא שינוי כספי, ושהמשק צומח ב-4% בשנה - בתוך עשור חלקו של תקציב הביטחון בתוצר יירד ל-5.5%. את ה-0.5% תוצר הנותר מערכת הביטחון תצטרך למצוא דרך לקצץ. מדובר בקיצוץ של 750 מיליון דולר, או כ-75 מיליון דולר - 350 מיליון שקל - בשנה, במשך עשור.
"מדובר בקיצוץ מינורי יחסית, שיביא אותנו בתוך עשור ליעד - נטל ביטחון של 5% תוצר. בהנחה שמתוך זה האמריקאים ימשיכו לממן לנו כ-1.5%, הנטל הביטחוני על אזרחי ישראל יצטמק ל-3.5%, וזה כבר נתון שמאפשר לנו להתחרות עם מדינות המערב ברמת החינוך וברמת המיסוי".
הסוכריה: תקציב לחמש שנים
להצעת הקיצוץ שלו הוסיף מרידור סוכריה המיועדת למערכת הביטחון: הצעת תקציב רב-שנתית לחמש שנים. התקציב הרב-שנתי, הוא טוען, ישפר את יכולת התכנון והביצוע, וימנע בזבוזים רבים. למעשה, להערכת מרידור, החיסכון שיושג באמצעות התקציב הרב-שנתי יכול לקזז את כל הקיצוץ שהוא דורש מהמערכת - 0.5% תוצר.
מרידור מסביר: "התקציב יובטח לחמש שנים. רק לאחר חמש שנים תיערך בדיקה ראשונה לגבי נכונות ההנחות, למשל לגבי שיעור הצמיחה. בינתיים יש למערכת חמש שנים לעבוד בשקט. זה אומר שבחמש השנים מערכת הביטחון תצטרך לתכנן ולקחת על עצמה את כל הסיכונים הביטחוניים שיכולים להתעורר, והאוצר יצטרך לקחת על עצמו את כל הסיכון המשקי. לכן, האוצר לא אוהב את הרעיון הזה, מה עוד שתקציב מקובע לחמש שנים יקטין מאוד את דרגות החופש שלו בתכנון התקציב. הפתרון של קיצוץ רוחבי בכל המשרדים, כולל משרד הביטחון, לא עובד במציאות כזו". למרות זאת, מרידור סבור כי ניתן לשכנע את האוצר לאמץ את ההמלצה.
בנוסף המליצה ועדת מרידור על שינוי מבני בכוח האדם בצבא. היא המליצה להחיל את גיוס החובה על כולם - "לא מהטעם המבצעי, אלא מהטעם המוסרי של השתתפות שווה בסיכון", אומר מרידור; ואולם מכיוון שהצבא לא צריך כל כך הרבה חיילי סדיר, ניתן יהיה לקצר את משך השירות. "אותם חיילים מקצועיים שהצבא ירצה שימשיכו לשרת אצלו, יקבלו על כך תמורה מלאה", הוא מוסיף.
ומה אחרי המלחמה בלבנון?
לדברי מרידור, למרות שהגיש את הדו"ח לשר הביטחון באפריל 2006, לפני מלחמת לבנון השנייה, "הדו"ח ממשיך להיות תקף. אבל בכל זאת אנחנו בודקים עכשיו מחדש חלקים ממנו כדי לראות האם יש צורך להכניס בהם שינויים בעקבות המלחמה".
- למשל, שינוי של תוספת תקציב בסך 30 מיליארד שקל.
"דיברנו על הצורך להפחית את נטל הביטחון ל-5% תוצר בתוך חמש שנים. מהתוואי הזה אסור לסטות. ברור שצריך לתת עכשיו סכום נוסף לצבא כדי לחדש מלאים ולתקן ליקויים שנחשפו במלחמה, אבל בוודאי שלא מדובר בסכומים המתקרבים ל-30 מיליארד שקל".
- יכול להיות שלא חזינו גם את הכרסום שהיה בצבא בגלל התהליך הנמשך של קיצוץ התקציב? האם שגינו כשהכרחנו את הצבא לקצץ מיליארדים?
"אני לא חושב שאם היו נותנים לצבא עוד מיליארד שקל קודם, הוא היה מוציא את זה דווקא על הדברים שהתבררו כחסרים במלחמה. אבל אין ספק שעכשיו, לאחר שהתברר מה חסר, צריך להוציא את הכסף כדי להשלים אותו".
אמרת משפט קשה: שגם אם לצבא היה די כסף, הוא לא היה מוציא אותו על הדברים הנכונים.
"היו פרויקטים שחשבו עליהם, ולו היה כסף הצבא היה שמח לבצע אותם, כמו טילים נגד קטיושות. אבל לא שמעתי אף פעם תלונות מהצבא שחסר ציוד בימ"חים - וזה היה סוג החוסרים במלחמה האחרונה".
מה זה אומר על הצבא?
"שזאת לא בעיה של כסף, זאת בעיה של ניהול. אנחנו צבא שכבר ידע להסיק מסקנות מכישלונות שלו - נכשלנו מול טילי הנ"מ במלחמת יום הכיפורים, ועד מלחמת לבנון הראשונה פיתחנו מענה מצוין לטילים. גם את הכישלון הזה אפשר לתקן. צריך להתחיל ללמד ניהול בצבא".
הדו"ח שלך מלמד ניהול?
"הקדשנו פרק בדו"ח להליך קבלת ההחלטות בצבא ובממשלה. הצבענו על כך שלממשלה אין מטה מסודר שתומך בהליך קבלת ההחלטות בה, והצענו לתגבר את המועצה לביטחון לאומי ולהפוך אותה לגוף המטה של הממשלה שישקול עבורה את כל החלופות.
"ויש עוד נקודה: 15 מומחים מהטובים בישראל - אנשי אקדמיה, אלופים במילואים, אנשי שב"כ, מומחים לכלכלת ביטחון - ישבו במשך שנתיים בהתנדבות על הכנת הדו"ח. היו לנו יותר מ-50 ישיבות, ובסך הכל הושקעו בהכנת הדו"ח הזה אלפי שעות. זהו דו"ח שעוסק בראייה כוללת של מערכת הביטחון, בראי הצרכים הכלכליים והחברתיים של ישראל. רצה הגורל שהנה יש מסמך מוכן, בדיוק כאשר כל התפישות לגבי מערכת הביטחון נדרשות להיבחן מחדש בעקבות מלחמת לבנון השנייה. במקום להיכנס שוב לוויכוחים ולאלתר פתרונות חלקיים, יש מסמך מסודר - שכל מה שצריך זה רק לקחת וליישם אותו".