איפה הבושה?

רענן שקד כתב פעם טור מצחיק במיוחד על תחושותיו כמוטרד מינית, על ידי היעדר הבושה במלבושיהן של בנות ישראל. כמי שראה לא מעט עולם, הוא התקשה למצוא בניכר מלתחות, שמקבילות במקום המועט שהן משאירות לדמיונו של המביט התמים, לאלו של היושבות בציון (לא כולל שבטים אפריקאיים).

מזג האוויר החם, יניקה עיוורת של תרבות אמריקאית (או ארגנטינאית במקרה של "המורדים") והטעם הרע של חברות האופנה המקומיות הן רק תירוצים סתומים, למצב הצבירה המשורמט משהו של מתלבשת-צעירה-ישראלית-ממוצעת, כולל אחותי. לא שיש לי בעיה עם מחשופים עמוקים, ההפך – כמה מהחברים הטובים ביותר שלי הם מחשופים עמוקים – אבל אני בהחלט חרד מהיום שבו אאלץ לשאת בתוצאות, גם אם לא אהיה נשיא המדינה בזמן הקרוב.

אם יוצאים מנקודת הנחה שהרוק הישראלי נשמע כמו ג'ינס לא מחמיא מבוגרשוב, קשה להבין איך אותה תחושה טורדנית ומעקצצת, שמכה בגבר הישראלי עם יציאתו לרחוב הומה הפטמות והירכיים החשופים, נמצאת בדיסוננס קשה, לאיך שנשמע הפופ הנשי העברי. משום מה, לא נמצאה בינתיים הבחורה שתיטיב לתרגם את הלך הרוח של הנקבה הישראלית וההורמונים המתפרצים שלה - כפי שהם מתבטאים היטב במינימליזם שהיא מפגינה בבגדיה – למוזיקה פופולארית. דווקא מתוך מחשבה פמיניסטית, נדמה לי שחברות התקליטים צריכות לבקש סליחה מהבחורה הישראלית, על שאין ייצוג הולם שלה בתעשיית המוזיקה המקומית. כי בין רוני סופרסטאר לנינט, רונה קינן, אמ.סי שירי, שרית חדד, והקרן פלסיות, אין עדיין בחורה ששרה על איך זה מרגיש כשרטוב לה בתחתונים; אין מישהי שמתפארת בביצועיה במיטה (ואל תשלחו אותי בבקשה לסאבטקסטים מתחסדים), שאוהבת סקס, משתמשת ברוקט פוקט ומחפשת ריגושים, שלא כוללים התנקות מבוץ יבש (אלא אם כן הוא נשאר מקרב היאבקות).

על אף שמקדם ההזדהות של כזו בחורה עשוי להיות עצום, נדמה שהצביעות הפוריטנית הטיפוסית של החברה הישראלית מרימה כאן את ראשה באופן לא מפתיע בעליל. אף אחת מחברות התקליטים לא תעז להרים את הכפפה ולספוג את כל חיצי הצדקנות שיטיחו בה, והאמת שבצדק. היות ובארץ הביקוש יוצר את ההיצע, ולא ההפך, נראה שכרגע אין בכלל בשטח איזו מישהי, שהאג'נדה הזו נמצאת על סדר היום המוזיקלי שלה. ההצלחה הגדולה בארץ של מיסי אליוט, קליס, כריסטינה אגילרה, נלי פורטאדו, פרגי ולילי אלן רק מראה עד כמה - גם כאן - בחורות אוהבות שמדברים אליהן ועליהן בשפה שלהן, גם אם היא מלוכלכת.

באמת, שתהיה בריאה איה כורם וגם היונתן שפירא שלה, אבל איפה האקשן? איך זה שמאז "גבר באמבטיה" של ליליה, לא היה כאן שיר פופ אחד שמדבר על סקס מנקודת מבטה של האישה? לא שיר אהבה, פשוט שיר על מין.

נקודת המוצא שלי כגבר חרמן, הופכת אותי לכאורה לבעל אינטרס בעניין, שלא לומר שוביניסט מסריח חובב פריצות, אבל האמת היא הפוכה לגמרי - די לבחורה הישראלית הפאסיבית, שמחכה לגבר שיחזור מן הקרב, המשרד או לשכת העבודה; שכל רצונה הוא רק אהבה ועיקר כוחה הוא בנאמנות העיוורת והמסירות שהיא מעניקה לבן זוגה. בואי נא בחורינה ישראלית והראי לנו מה באמת אוהבת. אם לא על מנת להפוך את הרדיו למקום יותר מחרמן, לפחות כדי שיהיה לנו פסקול הולם למדור העל "חצאית".