הצעת הגשה

למרות היותו מה שנקרא "במאי חשוב", לא קשה למצוא מי שיש לו דברים רעים להגיד על בריאן דה-פאלמה. כחלק בלתי נפרד מחבורת המוצלחים, לימים הקולות המהדהדים והמשפיעים ביותר בקולנוע האמריקאי של שנות השבעים (סקורסזה, שפילברג, קופולה, לוקאס), דה-פלמה זכה לא פעם לכינוי "Self-proclaimed" או בעברית "מקשקש בקומקום של עצמו". כראיה לקשקוש, דה-פלמה היה הראשון להכריז שהשטויות האלה של לוקאס, עם החלליות, הרובוטים וה"כוח", הולכות להפסיד לו את כל הכסף. ארבעה סרטים של דה-פאלמה עצמו, לעומת זאת, היו מועמדים לפרסי הראזי – האוסקר של הסרטים הגרועים - בקטגורית "הבמאי הגרוע ביותר" ("תעתועי גוף", "לבוש לרצח", "מדורת ההבלים" ואפילו "פני צלקת"). הוא מעולם לא היה מועמד לפרס אקדמיה רשמי והוא האוצר הרשמי של קליפיאדת ברוס ספרינגסטין מאז 1978. רבים יטענו כי שניים מסרטיו הנחשבים, תפסו את מקומם בפנתאון הקלאסיקה המודרנית דווקא בזכות כותביהם: "פני צלקת" של אוליבר סטון ו"הבלתי משוחדים" של דיוויד מאמט.

ההתייחסות למותחנים של דה-פאלמה, בעיקר מאז "לבוש לרצח", כאל שיבוט היצ'קוקי נחות ע"י אי אלו מורי קולנוע בארץ ותלמידיהם, היא קונצנזוסיונית כמעט כמו "לינץ' המופלא" או "אלמודובר הרגיש" אבל אפילו את מעריציו השרופים, ארבעת הסרטים האחרונים שלו ("משימה בלתי אפשרית", "סנייק-אייז", "המשימה מאדים" ו"פאם פאטאל") כבר הצליחו להרגיז, בהדרגתיות הולכת וגוברת.

אני מאוד אוהב את דה-פאלמה. נראה שגם בסצינה הכי שולית בסרט הכי גרוע שלו, משהו יעבוד. אין שום דבר סתמי במה שהוא עושה. היכולת שלו ליצור אווירה מטרידה ומצמררת בשוטים סגורים, סטטיים ושקטים, בלי אפקטים או תרועות וואג'ראס, היתה גורמת לי לאי נוחות גם במידה והיה מביים את "שישי עם מיכל". ריבוי הז'אנרים בהם הוא מתעסק בהצלחה, מוכיח כי הוא במאי קולנוע אמיתי, כזה ששום דבר אינו פסול בעיניו וגם קומדיה רומנטית - שומו שמיים - אפשר לעשות טוב. לכבוד יום הכיפורים (ו"הדליה השחורה") החלטנו ב"הצעת הגשה" לבקש סליחה מדה-פאלמה על הצבתו במשבצת ה"סאליירי" בכל שנות הקריירה הבלתי מבוטלת שלו ובמידה ו"הדליה" יאכזב, לסלוח לו מראש. על הדרך נמליץ על כמה יציאות מוצלחות וקצת פחות קלאסיות מ"פני צלקת", שלבטח יעבירו לכם יום כיפור עוכר שלווה. הכינו את הציפורניים.

כתשובה למונופוליזציה של האיטלקים על הפשע המאורגן באמריקה האורבנית בחציה הראשון של המאה שעברה, קרליטו בריגנטה, המאפיונר הלטיני מספר אחד בתחילת שנות השבעים משתחרר מכלאו אי-שם בשנות השמונים ותוהה מה לעזאזל קרה לכל הגראס והדיסקו ומאיפה הגיעו הקוקאין והדקדנטיות לרחובותיו האהובים. באווירת "רק החזק שורד", עם מחווה עצמית לסצינת המדרגות ב"בלתי משוחדים" (שהיתה במקור מחווה ל"אניית הקרב פוטיומקין"), קריינות עצבנית ששופכת אור על לבטיו של הגיבור, אך מפנה את תשומת ליבנו לבעיות שלא ידענו שקיימות וקאסט מרשים בתפקידים מרשימים עוד יותר (ג'ון לגוויזמו מנצנץ בעודף סטייל בתור בני בלנקו מהברונקס, שון פן מאשש אנטי-שמיות בתור עו"ד קליינפלד המושחת וויגו מורטנסן – בהופעת חייו - מיבב ומתייאש בתפקיד ללין הנכה, ששואל יותר מדי שאלות), "קרליטו" נוגע בפן האנושי והאישי של הפשע המאורגן, אך עדיין מצליח בדרכו ליצור דמות מאפיונר גדולה מהחיים. אפילו פנלופה אן-מילר חמודה.

הליהוק של ברוס וויליס לתפקיד העיתונאי הצהוב פיטר פלו ב"מדורת ההבלים" הוא מן הליהוקים המדויקים ביותר בקולנוע האמריקאי אי פעם, שני רק לקיאנו ריבס ב"מאטריקס". כמלווה שקט אך משפיע בסרט, מגולל פלו בפנינו את השתלשלות הארועים המצערת שפקדו את שרמן מק'קוי (טום הנקס), כלכלן א' א' וממלוקקי וול סטריט לדורותיה, מהשנייה שפלגשו המניפולטיבית נכנסה בטעות לשכונה הלא נכונה ודרסה נער אפרו-אמריקאי, ועד החלטתו לבגוד בערכי המוסר הנעלים של אביו. "מדורת ההבלים" הוא ללא ספק הסרט שספייק לי היה רוצה למחוק מהזכרון הקולקטיבי של האנושות. נכון, הוא אמנם מבוסס על ספר מצליח, אך גם אם הצהרות כגון "אין מה לעשות, זה ספר של טום וולף" או "ספר טוב, בדומה לתפוחי אדמה, קשה להרוס" יזרקו לחלל האוויר, אל לנו לשכוח את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", "חיילים היינו" ו"האריה המכשפה וארון הבגדים" (המצולם).

למעט אולי קובריק ב"מטאל ג'אקט", אף אחד לא עושה סרט מלחמה, שהוא רק על המלחמה. אם "פלאטון" מתעסק בסכסוכים הפנימיים ואי הסולידריות ביחידה שאמורה לפעול יחד, "להציל את טוראי ראיין" שואל מה ערכם של חיי חייל ספציפי אחד במלחמה גדולה, "צייד הצבאים" מראה שהמלחמה יכולה להישאר שנים רק בתוך הראש ו"אפוקליפסה עכשיו" פשוט לוקח את הצופה לשייט במעלה נהר השגעון, הרי ש"חטאי מלחמה" מנסה לברר האם שאר הדברות תופסות ברגע ש"לא תרצח" מבוטלת. מייקל ג'יי פוקס (לא בתור האתנחתא הקומית לשם שינוי) הוא טוראי אריקסון, שלא סגור על מה לעשות עם ארבעת חבריו ליחידה, שזה מכבר חטפו, אנסו והרגו צעירה ויאטנמית ונראים אפילו מסוכנים יותר, בהנהגתו של שון פן (הרע). "חטאי מלחמה" הוא אחד מהסרטים של דה-פאלמה שקיבלו הכי פחות התייחסות, טובה או רעה וזה לכשעצמו די תמוה. זה אולי לא הסרט הכי טוב שלו, אך הוא בהחלט סרט חזק על מלחמה ולמרות הפקתו בשנה מאוד מאופיינת בקולנוע האמריקאי (1989), הוא מצליח להחזיק גם היום.

די ברור שיש קשר מסוים בין הסרטים של דה-פאלמה לסרטיו של אלפרד היצ'קוק. מכיוון שהיצ'קוק נחשב ליותר ז'אנר מבמאי, כשכותבים על סרט שהוא "היצ'קוקי" מדובר לרוב במחמאה ולאו דווקא אשר האשמה בפלגיאט. השאלה היא איך עושים היצ'קוק. האם סומכים על חדר האמבטיה הנורא שיעשה את העבודה כמו ב"האמת שמתחת לפני השטח" של רוברט זמקיס? או שמא משיגים שחקנים חתיכים למשולש רומנטי וזורקים פנימה איזה קשקוש עם בעל מאפיונר כמו ב"משולש מסוכן" של פיל ג'ואנו? היתרון של דה –פאלמה טמון בשליטתו המוחלטת ברזי "ז'אנר ההיצ'קוק", כך הוא יכול לשלב את התחבולות המחוכמות והעדינות של אביו הרוחני והבריטי עם טראשיות אמריקאית מערבית של בחורות ערומות וציוד כבד. ג'ייק, שחקן מתחיל, שומר לחבר שזה עתה הכיר על הבית, כאשר הוא מתוודע לשכנה טובת מראה שמתפשטת בחלון הפתוח מולו כל יום באותה שעה. "תעתועי גוף" הוא מעין בי-מובי של היצ'קוק, "החלון האחורי פוגש את המנסרים מטקסס" וכמו טחינה עם סוכר, התוצאה היא שילוב בלתי צפוי אך מעניין, כמו חלבה.

כן, כן – אנטוניוני עשה את זה קודם ב"יצרים" וב"השיחה" של קופולה – עוד סרט שיש לו דין ודברים עם "התפוצצות" - יש הרבה יותר קלאסה ועומק. ועדיין, היכולת של דה-פאלמה לקחת את העידית של הקולנוע האירופי ולהפוך אותו לבי-מובי אמריקאי, מלמדת – בפעם המי יודע כמה בקריירה שלו – על הכישורים העצומים שלו כבמאי ועל היכולת לשים חותם אישי בכל סרט ובכל ז'אנר נתון.

ג'ון טרבולטה הצעיר, שכבר שיתף פעולה עם דה-פאלמה ב"קארי", מנסה לשחזר ולהרכיב מחדש, על ידי חתיכות סאונד קטנות, רצח שנדמה לו ששמע. התוצאה היא לא רק הסרט האהוב על קוונטין טרנטינו, שבגללו לקח את טרבולטה לשחק את וינסנט וגה, אלא גם התכתבות של דה-פאלמה עם עצמו – מי שלוקח חומרים מוכרים ומרכיב אותם מחדש לכדי יצירה שנויה במחלוקת.