הרבה דיונים היו לנו על זה בפורום (א-פרופו "ליזיסטרטה", "הרב קמע", "אבנים בכיסים", "בוסתן ספרדי", "חברות הכי טובות" ועוד הצגות של הזמן האחרון...), ואני מניחה שהטענות נגדי באות מן הבטן הרכה של התיאטרונים הציבוריים. אני באמת חייבת הסבר וזה מה שאנסה לעשות כאן.
אז תסלחו לי על הנימה העיונית-מילונית של הדברים שלהלן, אבל אני מנסה לעשות סדר בבלגאן.
אז מה זה תיאטרון מסחרי?
"מסחרי" הולך בדרך כלל צמוד ל"פרטי" (להבדיל מ"ציבורי").
תיאטרון מסחרי הוא הפקה של גורם פרטי, שעושה זאת בראש וראשונה מתוך שיקול עסקי: למכור את המוצר. כלומר, הוא מלכתחילה לא ייקח סיכון (אמנותי) שעלול להקטין את סיכויי הרווח ולא ייכנס ל"עסק עתיר סיכונים אמנותיים". תיאטרון עסקי פועל בכלכלת שוק: הוא מספק ביקושים קיימים (ולא מתיימר ליצור אותם...). לפיכך הוא בדרך כלל עושה בידור, כי זה המוצר המבוקש ביותר, הקל ביותר-לעיכול, עתיר הרייטינג ביותר (ראו למשל בטלוויזיה).
מילת המפתח בתיאטרון מסחרי היא "רייטינג" ולא דווקא "איכות".
אבל זה בהחלט לא סותר איכות. בעיקר לא את "איכות ההפקה" (מה שנקרא production value). בעניין זה דווקא משקיעים הרבה (פעלולי הפקה, תאורה, סאונד משופר וכדומה, בעיקר במחזות זמר). הקהל התרגל לאיכויות הפקה גבוהות יותר ויותר ולפיכך מספקים לו את זה.
מחיר הכרטיסים בדרך כלל יקר יותר מאשר בתיאטרון הציבורי. למה? גם כי זה לא מסובסד (בתיאטרון הציבורי כל כרטיס מסובסד בערך בחמישים אחוז), גם כי ההפקה עלתה הרבה כסף למישהו שהוציא אותו מכיסו הפרטי, וגם כי אותו מישהו רוצה לכסות את עלויותיו וגם להרוויח.
לפיכך, מפיק פרטי שעושה תיאטרון מסחרי בדרך כלל לא מתיימר לצבור "רפרטואר" (אוסף הצגות הרצות בו-זמנית), לא מעסיק להקה לאורך זמן, אין לו במאי בית, אין לו בדרך כלל אולם קבוע משלו, הוא מריץ את ההצגה כל עוד יש לה ביקוש (לפעמים הרבה עונות), ומוריד אותה כשאין ביקוש. כשיש לו פלופ הוא לא מאשים אף אחד, מלקק את הפצעים וממשיך הלאה, בתקווה ששמר קצת רזרבות בצד ליום סגריר. ככה זה בברודוויי. ככה זה , פחות או יותר, בווסט אנד של לונדון.
אגב, במדינות מתוקנות (צרפת, למשל), גם גורם פרטי יכול לקבל סבסוד אם הוא מבקש ומראה שיש לכך הצדקה (למשל, שהוא לוקח סיכון אמנותי גבוה מהמקובל). הוא לא חייב בשביל זה להפוך את עצמו לעמותה, למלכ"ר, ועוד צרות כאלה (כמו אצלנו).
בדברים שאני כותבת פה בפורום, מעת לעת, נשמעת האבחנה - (המרגיזה, אולי חלק מכם) - בין תיאטרון רפרטוארי-ציבורי לבין תיאטרון פרטי. והביקורת שלי על כך שהרפרטוארי מתפקד כמסחרי.
אני מקווה שהדברים שלעיל מבהירים את הרקע לטיעוני.
התיאטרון הרפרטוארי הציבורי, להבדיל מהתיאטרון המסחרי הפרטי, מקבל סבסוד מכספי ציבור כדי שיוכל להתפנות, לפחות חלקית, משיקולי רייטינג ומסחריות, ולקחת סיכונים אמנותיים, להעסיק להקה ולעשות עוד כל מיני דברים שהם לאו דווקא כלכליים. תיאטרון רפטוארי אמור להחזיק באמתחתו "רפרטואר", לספק תפריט משתנה למנוייו במהלך העונה. כשתיאטרון רפרטוארי מחזיק באמתחתו גם את תוצרת העונה השוטפת וגם את התוצאות המצליחה של העונות הקודמות ("חברות הכי טובות", "בוסתן ספרדי", שתי דוגמאות), הוא מסתבך מבחינה כלכלית, פועל כמו תיאטרון מסחרי פרטי, מגדיל את המחזור (הכספי) שלו, ומאידך הסובסידיה - (שאינה גדלה) קטנה באופן פרופורציונאלי למחזור הגדל.
תיאטרון רפרטוארי שפועל בעיקר מתוך קריצה לקהל יעשה יותר ויותר בידור, יותר ויותר הפקות עתירות רייטינג שקורצות למכנה משותף רחב ככל האפשר. זה לא רע לכשעצמו, זה רק לא בדיוק התפקיד של סוג זה של תיאטרון. זה גם בעייתי, מכיוון שסוג זה של הפקות (מחזות זמר, למזל), גורר הוצאות הפקה כבדות, מרגיל את הקהל לנורמות הפקה גבוהות ומשוכללות, ויוצר ביקוש חוזר להפקות כאלה. זה מגדיל עוד יותר את ההוצאות, מכריח את התיאטרון לייצר עוד ועוד הכנסות עצמיות, מקטין עוד יותר את האחוז של הסבסוד בסך-כל התקציב התופח, וחוזר חלילה.
וכך הופך התיאטרון הציבורי הרפרטוארי אצלנו לתיאטרון שהוא בחלקו הגדול תיאטרון מסחרי, שנעשה על חשבון כספי הציבור. כך חוסל הסקטור הפרטי בתיאטרון (ותמו, למשל, ימיהם המקצועיים של מפיקים פרטיים כגון פשנל או מרים עציוני).
תהליך זה מזיק גם לפרינג' ולתיאטרון הנסיוני, מכיוון שגם הם, מטבעם, פורחים בתחום היוזמה החופשית. מאחר שאין חממות ליוזמה חופשית, הם צומחים, מלכתחילה בתוך המימסד עצמו (במות שלוש ומרתפים עליונים ותחתונים של תיאטרונים רפרטוארים), והדבר ניכר ברמת ההעזה שהפרינג' הזה מוכן לקחת.
את המחיר כולנו משלמים.
אז מה עושים?
יש לי הצעות, שהן לא בהכרח הטובות ביותר ואם יש לכם אחרות, תביאו.
יש דרכים למתןו את התופעה ולהחזיר את הפעילות בסקטור הפרטי.
למשל: להתנות את הסבסוד לתיאטרונים בדפוסי יצירה שיתגמלו אותם על סיכון אמנותי ולא יעודדו המשך הרצה של הצגות מסחריות. הצגה מצליחה מבחינה מסחרית תועבר לאמרגן פרטי ותפנה את הצנרת של התיאטרון הרפרטוארי להמשך יצירה בתחום שלו נועד.
הצעות נוספות תקבלנה בברכה.
חומר למחשבה ולדיון.
שוש
מה זה תיאטרון מסחרי?
6.8.2001 / 9:47