"שלל פוינטון" של הנרי ג'יימס הוא ספר מפתיע. לא מדובר בספר מתח שסופו מטלטל את הקורא, אבל פיתולי העלילה, כמו גם השינויים בהצגת נפשן של הדמויות המרכזיות בו, יגרמו לקורא לפעור פה, ולא רק בשל הדיוק המלנכולי שג'יימס שולט בו בצורה יוצאת דופן. מבין שלוש הדמויות המרכזיות, אף לא אחת ממלאת את התפקיד שנדמה בתחילה שג'יימס מייעד לה, וגם סגנונו של הספר שנדמה ברור בתחילה, מחליף צורה וצבע במהלך הספר. לכן, למרות שסופו העצוב כמעט ידוע מראש, האלמנטים האלה מצליחים ליצור מימד של תדהמה.
מלבד שלוש הדמויות המרכזיות שיפורטו להלן, בעל התפקיד החשוב בספר הוא אוסף של ריהוט, כלי בית וקישוטים ביתיים, שמקבל בספר מעמד גבוה משל בני אדם. המדובר באוסף של יצירות אמנות אסתטיות, שהפכו על פי הספר, בית בפוינטון, אזור מגורים אנגלי של המעמד הבינוני-גבוה, לפנינה עיצובית המוזכרת במדורי הרכילות של העיתונים האנגלים דאז. האוסף נרכש במיומנות רבה על ידי האלמנה גרת', שאינה בעלת ממון אלא דווקא בעלת יכולת ציד עתיקות וידע מקצועי.
האלמנה רוחשת לתחום העיצוב רגשות של כבוד והערצה והאוסף שלה דורש, לטענתה, "טיפול אהוב ומסור". בנה אוון, לעומתה, מתואר בתחילת הספר כבעל שכל מצומצם למדי, וכאדיש לחלוטין לאותו "שלל". עם זאת, חוקי הירושה האנגלים דאז קובעים שהבית על ריהוטו שייכים דווקא לבן, שמחליט, רחמנא ליצלן, להתחתן עם נערה שגם טעמה לוקה בחסר. לכן, מתכננת האלמנה גרת' למנוע מאוון לממש את אירוסיו, ולגרום לו להתחתן עם בת בריתה הענייה אך האנינה פלידה ווטש, שקנתה את זכותה להחזיק באוסף. בנה וארוסתו, היא חוששת, יוסיפו לאוסף פרטים ש"יענו על ההגדרה ההמונית של 'שימושי'".
הרהיטים היו "הדת שלנו, חיינו, אנו עצמנו"
ג'יימס מתחיל את הסיפור, כפי שכבר אפשר לשים לב, מנקודת מבט משועשעת. בתחילת הסיפור, בביתה של אמה של ארוסתו של אוון, אשר נמצאים בשלב זה בחיזוריהם, מתארת הגברת גרת' את המשפחה המארחת כבעלת "חוש בלתי מתפשר לשגיאות גסות". את יופיה של פלידה היא מתארת, לחיוב, כ"מועד פחות מיופיין של השאר לעודד חילופי קלישאות". השתיים מוצאות שפה משותפת, והאלמנה גרת', במיומנות מעוררת הערצה שמתוארת על ידי ג'יימס באופן ציני וכמעט מרושע, לטובה, מסיטה את תשומת לבו של אוון מארוסתו לעתיד אל פלידה, שביקרה היא חפצה. גם פלידה, בת העניים, לא טומנת ידה בצלחת ומדמיינת כיצד הקנוניה תביא לכך ש"עברה העלוב [ינשור] ממנה כמו מלבוש שיצא מהאופנה...[ועתידה יהיה] מלא בדברים האהובים עליה במיוחד".
בשלב הזה מכין עצמו הקורא למעשייה מבודחת מהז'אנר התקופתי, בו מתעסקים אנשי המעמד הגבוה באנגליה בכל הטפל בחיים, ובוחשים זה בחייו של זה. הן הגברת גרת' והן פלידה מצטיירות כשתי כלבות מניפולטיביות שיעשו הכל כדי לנתב את העולם שינהג על פי רצונן. בהמשך מבהיר ג'יימס שלא כך הדבר. הנימה המשועשעת נזנחת, ומתברר שהאוסף מקודש ממש על ידי האלמנה גרת': הרהיטים היו "הדת שלנו, חיינו, אנו עצמנו", היא אומרת בייאוש. כשהיא נאלצת בסופו של דבר לעזוב את ביתה היא מתארת זאת כ"חציית הרוביקון", ומרגישה כאילו קטעו את רגלה, ו"היא צולעת על תותבת נחמדה".
גם דמותה של פלידה מתבררת כטעונה ומורכבת יותר מכפי שתוארה בהתחלה. במהלך הספר קשה לעמוד על מניעיה, ונדמה פעמים רבות שהתנהגותה והתלבטויותיה מסתירות אופי נצלני, אף שהן לכאורה ישרות והגונות. למרות זאת, מתברר בסופו של דבר שמדובר בבחורה ישרה כמו סרגל, הרגילה לשמש כקורבן ומוכנה להקריב את אושרה ואושרו של אוון תמורת ההתנהגות הנאותה, בה כל אדם ממלא את התחייבויותיו החברתיות. גם היא מכבדת את אוסף הרהיטים, ואף שבסוף הספר הוא לא יהיה בידיה, היא אומרת כי "אין הוא שייך לאיש...[הוא] גא מכדי שיהיה אפשר לצמצמו למשהו צר כל כך, בניגוד לבני האדם הנחותים". כשהגברת גרת' מזמינה אותה להתגורר עמה בטענה שהיא רואה בה פרט באוסף, היא רואה זאת כמחמאה.
למרות שהאוסף יעביר על דעתם את כל גיבורי הספר, ויוביל אותם לסיטואציה בלתי אפשרית בה כולם יוצאים קרחים מכאן ומכאן, אין מדובר במהלך מעמדי. הגברת גרת' מוכנה שבנה יתחתן עם בת המעמד הנמוך, ולו בגלל שזו מעריכה כראוי את האוסף. אהבתה לאוסף אינה נובעת מערכו הכספי או המעמדי, אלא בגלל ערכו האסתטי והמטא-פיסי. המהלכים שמבצעות הדמויות נובעים מהחלטת פנימיות עמוקות, המעידות על נפשן יותר מכפי שהן מעידות על הלך הרוח החברתי של התקופה. לכן סיפורו של ג'יימס אינו מתאים להגדרה של רומן תקופתי; הוא על-זמני ועל-מרחבי, ומלמד, יותר מכל, על נפש האדם.
"שלל פוינטון", הנרי ג'יימס. מאנגלית: אלינוער ברגר (עם עובד)