לשנה הבאה בגוש קטיף

בנאום הפרידה שלו, ערב יום כיפור, בחר הרב הראשי של צה"ל, תא"ל ישראל וייס, להביע חרטה על "ההתנתקות", ששיתוף הפעולה שלו תרם תרומה משמעותית להוצאתה אל הפועל. "אינני מוצא מנוח לכף רגלי. אינני חדל מלשאול את עצמי – האם החורבן לא היה לשווא?..." והוא עונה: "טובת עתיד קיומנו מחייבת את שבועת הנצח שלעולם לא עוד – לא עוד להתנתקות אנושית, לעולם לא עוד להתכנסות אנושית..". מה שייכת לכאן המילה "אנושית"? זוהי כנראה השיטה של הרב לחמוק מביטוי המילים המפורשות – לא עוד התנתקות, לא עוד התכנסות.

הרב וייס מרגיש יום יום על בשרו את מלוא התגובה אצל הציבור שלו על העזרה הקריטית שנתן לגירוש ולעקירת הקברים. אין פלא שהוא אינו מוצא מנוח לכף רגלו, שכן הזוועה של הקיץ הקודם, לא רק שמסרבת לגווע כפי שהוא ויתר הסייענים שלה קיוו, אלא שעם חלוף הזמן היא אף מתגברת.

אל מפלצתיות המעשה של גירוש 9000 אזרחים מבתיהם, גזל רכושם, שבירת מקור פרנסתם וניפוץ עולמם לרסיסים, מתווספים גם המחדלים של אי הטיפול בהם והקטסטרופות הלאומיות, הביטחוניות והמדיניות שנוצרו בשטח בניגוד להבטחות הנוכלים ששיווקו אותו. מי אינו זוכר את הפרסומת "יש פתרון לכל מתיישב"? האמת, שהיתה ברורה למובילי המהלך כל הזמן, הפוכה לחלוטין. דומה שאם נמצא פתרון למישהו מן המתיישבים - כנראה שמדובר בטעות. לאחר שנה רובם זרוקים בקרוונים המכונים "קרווילות" – עוד ביטוי לשיטת הרמייה המנסה להציג אותם כבעלי וילות, כאשר בניית הקבע תהייה במקרה הטוב בעוד כ-5 שנים, ובעוד פחות משנה יתחיל שלטון הרשע לנכות בציניות שכר דירה מן הפיצויים העלובים שלהם עבור הקרוונים הללו. מול זה, בולטת הזריזות של הממשלה בהשלמת רוב הפיצוי לנפגעי הצפון. שם, בניגוד לגוש קטיף, שולמו פיצויים אפילו על אבדן הכנסה בהסדר מיוחד שהמתנחלים אינם מעיזים לחלום עליו.

הרב וייס אינו יחידי המכה על חטא. מפקד הגירוש, האלוף גרשון הכהן, השתמש במילים יותר ברורות בעת ניחום אבלים בבית משפחת סא"ל עמנואל מורנו ז"ל: "ההתנתקות היתה פשע ואני שותף לפשע נגד העם היהודי. מה שקורה עכשיו (המלחמה) זה בעקבות הפשע שבוצע".

ובשטח – הנסיגה העלתה את החמאס לשלטון בהוכיחה כי פשע הטרור משתלם, ברצועת עזה צומחת לתפארת מפלצת טרור בקנה מידה עולמי, נשק, טילי נ"ט ונ"מ וחומרי נפץ זורמים בכמות אדירה, אל כל מוצבי צה"ל שמסביב לרצועה נחפרות מנהרות, וברצועה נבנים בונקרים לפי מיטב המסורת של החיזבאללה ע"י מיטב הכסף האירני. אין מתנחלים – אין בטחון. צפון השומרון הופך לארץ הג'יהאד, וצה"ל, שיחד עם הישובים חיסל גם את בסיסיו בשטח, מתקשה לבלום את צמיחת הסרטן הטרוריסטי. הספין של השלטון ביחס אל ראש השב"כ שאינו חדל מלהזהיר על האסון המתפתח, מנסה להציג אותו כמי שמחפש אליבי.

יפה עשתה התקשורת השבוע בהקדישה רבות מתכניותיה לחשבונות נפש של המרואיינים, בהעניקה ביטוי נאות למשמעות החרטה והסליחה של יום כיפור. אין כמו בקשת סליחה כנה וההיענות לה, לטיהור אוירה בין אדם לחברו ולהסרת מועקות נפשיות מבעלי מצפון. אך הדבר שבלט אצל המכים על חטא בתקשורת היה היעדרה המוחלט של חרטה כלשהי על הגירוש והעקירה של השנה שעברה. פשיטת הרגל של "ההתנתקות" ממשיכה להיות מחוץ לתחום הדיון הציבורי, בהיבט המוסרי, הלאומי והביטחוני. המתנחלים ממשיכים להימצא מחוץ להגדרה של בני אדם, כשהעוול שנעשה להם אינו מגיע לסף הגירוי של בלוטות הצער, ונמשך הניתוק התקשורתי הגס של הקשר בין הנסיגה לבין תוצאותיה, במימדים של עלבון לאינטליגנציה. לגבי עצמה – התקשורת אינה חולמת לערוך חשבון נפש.

השבוע ביקש צה"ל לחזור ליישוב שא - נור בשומרון, שנעקר לפני שנה, כדי להשיג אחיזה הכרחית בשטח. דן חלוץ, האיש שהרוויח את משרתו את היוקרה המפוקפקת מ"הצלחתו" בביצוע האלגנטי של הגירוש, וגם עמיר פרץ, מתנגדים. אין ספק כי בניית שא – נור אפילו כבסיס צבאי, לאחר זמן כה קצר, מביכה מאד את אדריכלי הנסיגה ומציגה את מלוא הטימטום, חוסר האחריות והביזבוז של המהלך שכה התגאו בו. ערב יום כיפור, אין דבר הרחוק מפרץ וחלוץ מאשר חשבון נפש, ועולה הרושם שהם מעדיפים לפגוע ביכולתו של צה"ל להילחם בטרור כדי להמשיך ולחפות על האיוולת האישית שלהם - האחד בתור האדם שביצע את המהלך והשני כחסיד שוטה שלו.

חלק בלתי נפרד מן החרטה הוא התשובה - כלומר הסקת מסקנות ושינוי הדרך בהתאם. המסקנה הבלתי נעימה, אך ההכרחית, של ישראל היא ביטול כל הפיאסקו של "ההתנתקות", כלומר, כיבוש מחדש של השטח, אטימת ציר פילדלפי, בניית הישובים מכספי הפיצויים והחזרת התושבים אליהם. כך תוכל ישראל, איכשהו, לצמצם את הנזק הביטחוני, למחוק את הרגשת הניצחון של המחבלים ולפרוע את החוב המוסרי הכבד למגורשים. זוהי גם הזדמנות פז לישראל לחזור בה מן "המורשת" הממאירה של משפחת שרון.

כך, דווקא, יכולה להיות זו תחילתה של שנה נפלאה.