בקיץ של 1971 נהגו מרטין סקורסזה, סטיבן ספילברג פול שרדר ועוד כמה צעירים אלמוניים להעביר את סופי השבוע שלהם בבית החוף של בריאן דה פלמה וחברתו דה אז מרגוט קיידר באל. איי. הייתה להם מטרה משותפת: לביים את הסרט הראשון שלהם לפני גיל שלושים, להתעשר, ולכבוש את הוליווד בסערה. דה פלמה, שכבר זכה להערכה בזכות כמה סרטים קצרים עצמאיים שביים בניו יורק, נראה כמי שהכי קרוב "לעשות את זה".
ב-1970 אולפני וורנר פנו אליו כדי שיביים עבורם סרט, אבל שיתוף הפעולה הזה נגמר באסון, והיה אות מבשר ליחסים הבלתי יציבים שהוא ינהל עם הוליווד בחמשת העשורים הבאים. הקריירות של החברים שלו לקחו כיוון שונה: סקורסזה, לדוגמא, התעקש לביים תסריט מסויט של פול שרדר שעסק בנהג מונית הלום קרב. דה פלמה, שסירב לביים לפני כן את אותו תסריט (הוא טען שאף אחד לא יוכל להתחבר ל"סיפור על איש כל כך מטורף"), כנראה טעה.
השאר כתוב בדפי ההיסטוריה של הוליווד; סקורסזה הפך להיות אחד הבמאים המוערכים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, ספילברג הפך לטייקון טורף שלא יודע שובע ורק דה פלמה נשאר קצת מאחור כשהוא סובל בדרך כלל מביקורות פושרות ומהצלחות בלתי יציבות בקופות. עד היום הוא מתלונן בראיונות על כך שמעולם לא זכה לקבל הכרה כאמן אמיתי. הצהרה כואבת מפי מי שטען פעם שהוא רוצה להיות ה"גודאר של ארה'ב".
אבל הקריירה מלאת התהפוכות של דה פלמה הייתה יציבה בדרכה ובין הביקורות הקטלניות הוא אסף לו גרעין קשה של מעריצים (רובם סטודנטים לקולנוע ועובדים ב"אוזן השלישית") שידעו להעריך את המשחק המסוכן ששיחק כשהוא בודק את גבולות המיינסטרים. הסרטים הראשונים שלו: "אחיות", "אובססיה" ו"תעתועי גוף" היו כמעט בי-מוביז, עם השפעות ברורות מבמאי אימה ומסורת שלמה של קולנוע שוליים.
התפוצצות
חמישה עשורים אחרי, דה פלמה נראה קרוב מתמיד למיינסטרים, כשהוא נהנה היום מההכרה אליה ערג כל כך וגם משפיע בברור על דור ההמשך. בעידן שבו במאים כמו טרנטינו בנו קריירות שלמות על ציטוטים מבמאים אחרים ומחוות לקלאסיקות קולנועיות (לצד סרטי טראש) צריך לומר: דה פלמה היה שם קודם. הוא המציא את הקולנוע הפוסט-מודרניסטי כשהוא משלב השפעות וציטוטים מסרטיהם של היצ'קוק ואייזנשטיין בסרטים כמו "לבוש לרצח" או מצטט את אנטוניוני ב"התפוצצות".
נכון, ברוב הסרטים שלו הוא סבל מתופעת ה"יותר מדי" והיה נראה כאילו הוא תמיד הולך צעד אחד רחוק מדי; מראה כל מה שהיצ'קוק העדיף באלגנטיות להשאיר לדמיונו של הצופה ואייזנשטיין הותיר לתבונתו (נסו להשוות פעם את סצינת הרצח הקלאסית מ"פסיכו" למחווה המודעת לעצמה שעושה לה דה פלמה ב"לבוש לרצח" ותראו חוסר עדינות מהי). הוא גם הגיע לשיאים חדשים של שוביניזם ברוב סרטיו, שמפוצצים בדימויים סמי-פורנוגרפיים של נשים (בדרך כלל בזוגות) מתגפפות ומתרחצות בהנאה. אבל יש לו את הניצוץ הזה, כמו ילד, שמגלה בכל פעם מחדש את קסם הקולנוע. אין ספק, בכל מה שקשור ל- story telling הקולנועי- דה פלמה הוא פשוט גאון. אמן אמיתי. למרות, ואולי אפילו בזכות מגרעותיו.
"הדליה השחורה" עיבוד לספרו של ג'יימס אלרוי (מי שכתב גם את הספר שעובד ל"סודות אל. איי"), מתרחש בתקופה אהובה במיוחד על במאי קולנוע: הוליווד הדקדנטית של שנות ה-40. העלילה המפותלת, שמתחילה כסיפור אהבה משולש בין שני שוטרים (ג'וש הארטנט וארון אקהרט) לנערה שביניהם (סקרלט ג'והנסון) הולכת ומתפתחת לסיפור מתח נוארי-אפל שחובק בתוכו רציחות אכזריות, סקס וקונספירציות של המעמד הגבוה.
כמו תמיד אצל דה פלמה חוזרים המוטיבים המוכרים: אובססיות מיניות, כפילויות מסוגים שונים וציטוטים מודעים לקלאסיקות קולנועיות. הפעם אי אפשר לפספס את המחווה הענקית שהוא עושה ל"צ'יינהטאון", כשהמסר הברור, כמו אצל פולנסקי, משרטט את דיוקנה של הוליווד כמייצגת חברה אמריקאית חולה ומנוונת. השאיפה לכוח ולשליטה מעבירה את כל גיבורי ה"דליה השחורה" על דעתם עד שבסוף הם מתבררים כחבורה מפוקפקת של שקרנים עלובים. גם הצילום המדהים של וילמוש זיגמונד (שותף ותיק של דה פלמה, שצילם לו גם את "התפוצצות") מתכתב עם האסתטיקה הרטרואית של "צ'יינהטאון"; עולם אלגנטי למשעי שעטוף בגווני חום וצהוב אך מחביא מתחתיו ריקבון חברתי ושחיתות הפושה בכל חלקה טובה.
"הדליה השחורה" נראה כמו סרט המשך לסרטו הקודם של דה פלמה, "פאם פאטאל", שגם עוצב כסרט מחווה ברור לשנות ה-40 (הוא נפתח בציטוט של סצנה שלמה מתוך "ביטוח חיים כפול" של בילי ווילדר). אבל כל מה שנראה קלישאתי ומביך בסרט הקודם, הופך ב"הדליה השחורה" ליתרון: שרטוט דמותה של האישה המניפולטיבית (פה היא כמובן מוכפלת ואפילו משולשת ומגולמת באופן מבריק על ידי הילארי סוונק), הטלתו של הגיבור לתוך נרטיב מפותל בו הוא נכנע ליצריו ומאבד שליטה (שני השחקנים הראשיים עושים פה עבודה טובה) וה"טרייד מארק" המוכר של דה פלמה: וירטואוזיות מדהימה של עבודת מצלמה.
אז נכון שב"הדליה השחורה" לפעמים נדמה שהסיפור הלך לאיבוד, שחלק מהסצנות קלישאתיות להחריד, שאפילו המשחק של סקרלט ג'והנסון קצת מאכזב. למי איכפת אם במשך 120 דקות אפשר לשכוח לחלוטין מכל מה שקורה בעולם האמיתי וגרוע מכך - אין שום עניין לחזור ולהתחבר אליו. אם בכל פעם שנדמה כאילו ראינו כבר את הסצנה הזו, ועוד בסרטיו של דה פלמה עצמו, הוא מצליח להפתיע מחדש ברעננות קולנועית של נער מתבגר. קשה להאמין, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של פוליטיקה הוליוודית מלוכלכת, הצלחות מטאוריות ("הבלתי משוחדים") וכישלונות מביכים ("המשימה: מאדים") דה פלמה עדיין מקיים את ההבטחה.