טי ג'יי חושמנזאדה (סינסינטי בנגאלס)
רסיבר, בן 28, 6 שנים, אורגון סטייט
מדהים לחשוב שיש שחקן פוטבול איראני ב-NFL, והעובדה שהוא גם שחקן מצוין היא בכלל משונה מאוד. טוב, איראני הוא לא ממש, אביו היה כזה ועזב את הבית כאשר טוראג' (זה שמו המקורי) היה בן שלוש שנים וחזר לפרס. עדיין, השם והמקורות הספיקו למשטרת ארצות הברית לחקור אותו כחשוד אפשרי באסון התאומים בשנת 2001. אולי הכבוד הגדול ביותר שקיבל טיג'יי בחייו היה הזכייה הכפולה בתואר 'האיראני של היום' באתר האיראני-אמריקאי, ב-2000 ושוב ב-2005. בהחלט כבוד ראוי.
בדרך כלל בצילו של צ'אד ג'ונסון, טיג'יי הראה השבוע את יכולותיו האמיתיות, דווקא נגד הגנת הברזל הפיטסבורגית, במשחק הראשון שלו העונה. עם מבנה הגוף המוארך והצנום יחסית, והשם הזה, שגם ככה אף אחד לא יכול לבטא ('who's your mama' חיקו בפרסומת בטלוויזיה האמריקאית לאחרונה את הכינוי שהצמיד לו ג'ונסון), כל מה שהוא צריך זה רק לשחק פוטבול. הוא בהחלט עשה את זה, עם שתי תפיסות לטאץ'-דאון בפחות מדקה ו-94 יארד. פתאום היה נראה שאין מי שיעצור אותו, פתאום היה נראה שהוא הפרובול האמיתי, פתאום כולם שאלו את עצמם למה הוא לא מופיע בקבוצת הפנטזי שלהם. היום הוא מצא הרבה קבוצות חדשות.
השילוב בין טיג'יי וג'ונסון הוא נפלא. הם שיחקו ביחד עוד בקולג' וביחד הקימו חברה שעוזרת לאמהות חד-הוריות בסינסינטי בבניית בתים מתאימים ועזרה פיננסית מסוימת. ג'ונסון יוצא בדרך כלל למסלולים הארוכים יותר (deep threat) וטיג'יי למסלולים הקצרים (פוזשן רסיבר), הרבה במרכז המגרש, המסלול השנוא ביותר על ידי רסיברים שמוצאים עצמם חשופים וחסרי הגנה לחבטות של ליינבקרים במסירות הקצרות. השאלה היחידה עם טיג'יי, וזו השאלה שהשפיעה עליו במהלך כל הקריירה, היא כמה בריא הוא יכול להיות. בכושר של יום ראשון, עם הידיים הארוכות והריצה החזקה אחרי התפיסה, ליארדים נוספים - אם הוא יצליח להישאר בריא סינסינטי נראית טוב מאוד בדרך לפלייאוף.
דוני ג'ונס (מיאמי דולפינס)
בועט בעיטות הרחקה, בן 26, 3 שנים, LSU
הסיבה העיקרית לכך שהדולפינס ניצחו השבוע היא היריבה. קשה לא לנצח את טנסי. צריך מאמץ כביר להיכשל במשחק כזה ומיאמי השתדלו, באמת שהשתדלו. הקבוצה משחקת נורא, פרט להגנה, שגם היא לא נראית משהו, אבל השחקנים שמשחקים בה הם כל כך טובים ומנוסים כך שלפעמים זה מספיק. זאק תומאס אמר שקואץ' סייבן עשה להם שיחת מוטיבציה לפני המשחק. "עלינו בהתלהבות כמו למשחק בקולג'", הוא אמר. אבל בדרך כלל התלהבות לא תספיק, צריך גם פוטבול (פרט למשחקים נגד טנסי, כמובן).
היחיד שהיה באמת טוב במיאמי היה בועט כדורי ההרחקה, דוני ג'ונס. ג'ונס, אולי השחקן הטוב במשחק (דמיינו איזה משחק גרוע זה היה), הפגין יכולת מרהיבה כשהטיס את הכדור למרחק ממוצע של 52.7 יארד בבעיטה. כדי להבין את המשמעות של הנתון הזה שימו לב למספרים של שאר הליגה השבוע 6,143 יארד ב-138 בעיטות. בחישוב מהיר נגלה ממוצע של 44.5 לבעיטה, זאת אומרת שטנסי התחילה את כל ההתקפות שלה 8 יארד רחוק יותר משאר קבוצות הליגה, בממוצע בקו ה-22.5 יארד שלה, רחוק מאוד מהאנד זון של מיאמי. עם ההתקפה של הטייטנס וההגנה של הדולפינס זה מאוד משמעותי.
בכלל, ג'ונס כבר היה אמור להיות בבית, אחרי שמיאמי העיפה אותו בסיום מחנה האימונים של השנה שעברה. אבל קשיים בתחילת העונה החזירו אותו לקבוצה, והוא סיים את 2005 כפאנטר המצטיין בליגה. במיאמי יודעים להעריך את זה. הרי שני השחקנים הכי חשובים של הקבוצה, היום, ושני היחידים שבאמת עושים את העבודה שלהם בצורה כמעט מושלמת הם אולינדו מארי (בועט שערי השדה) וג'ונס. בקצב הזה, בו הבעיטות של ג'ונס יותר מדוייקות מהמסירות של קולפפר, אולי סייבן צריך לחשוב על שינויים מערכתיים. אני לא אתפלא לראות את ג'ואי הרינגטון בקרוב על המגרש.
הקדושים מניו אורלינס (העיר, לא הקבוצה)
לאטלנטה לא היה בעצם סיכוי. כבר לפני המשחק היתה תחושה גדולה באוויר שהכל גמור עוד לפני שהתחיל. ההייפ התקשורתי, ההתלהבות, ההתרגשות. האומה כולה רצתה ניצחון של 'קבוצת-קטרינה' ובאמריקה כמו באמריקה, הסוף ההוליוודי תמיד מנצח. ג'ו הורן עשה סיבובים בעיר והצטלם מחבק נשים מקומיות, בכל בית במדינה ראו את הדשא נשתל ואת הקירות נצבעים בסופרדום, אותו האולם כביר המימדים שלא הצליח להגן על כל אותם אלפי פליטי שיטפון שחיפשו בו הצלה.
וכן, באותו הסופרדום ניו אורלינס חזרה לארח את משחקי הבית שלה. אקסטזה בלתי נסבלת. כבר במהלך הראשון של המשחק - בעיטת הרחקה של אטלנטה נחסמה ודלואץ' הכניס אותה לאנד זון. מכאן הדרך היתה ברורה לחלוטין. אמריקה שוב מאוהבת.
אטלנטה, טובים ככל שיהיו, לא יכלו לעמוס במעמסה הזו, ויק לא הצליח להעביר מסירה, דאן ו-ויק ביחד הגיעו ל-117 יארד על הקרקע, מאזן לא רע לקבוצה אחרת אבל קטסטרופלי לקבוצת ריצה כמו אטלנטה, דיאנג'לו הול נפצע, וכל מהלך של הסיינטס היה נראה כאילו נלקח מספר ראווה ל-NFL. הגארביג' טיים התחיל, למעשה, אחרי ארבע דקות של משחק.
וכן, מי שניצח את המשחק הזה לא היו דרו בריס או רג'י בוש, לא ג'ו הורן ולא דיוס מקאליסטר ואפילו לא סקוט פוג'יטה או שון מאנינג. מי שניצחה את המשחק הזה היתה הגאווה האמריקאית, תחושת הניצחון התמידית, המניע הקולקטיבי, סגירת המעגל הלאומית שאי אפשר לגבור עליה לעולם לעולם לעולם. הסופרדום נראה לרגע כמו הבית הלבן (כשג'ורג' בוש סניור בתוכו), או כמו בית הקברות של הרלינגטון. הוא היה מנזר, הוא היה האנדרטה הגדולה של הרוגי ההוריקן, הוא היה טהור. והשחקנים שבתוכו, לפחות המקומיים, היו מלאכים קדושים וכמו שמם המחייב הוציאו את הדמעות הפטריוטיות החוצה אל האור.
המשחק הזה היה משחק ראווה. לא שאטלנטה לא ניסתה לנצח, הם ממש רצו, אבל זה היה גדול מהם.