היכן ישן המנצח הגדול?

התפוררותה של מפלגת הגימלאים אינה צריכה להפתיע איש. הטרנד התל אביבי של מערכת הבחירות האחרונה הפך כבר מזמן למופע מביך במיוחד בכיכובו של ח"כ שרוני ועמיתיו. מבט חטוף אחורה מלמד כי מדובר בתסריט כמעט ידוע מראש. בכל מערכות הבחירות האחרונות התבלטה מפלגה אחת שלקחה את כל הקופה ומיהרה להתרסק. בפח האשפה של הפוליטיקה הישראלית שוכבים השלדים של ד"ש, צומת, מפלגת המרכז ושינוי, זה לצד זה כעדות אילמת לחיפוש האינסופי של הבוחר אחר אלטרנטיבה ראויה למפלגות הגדולות.

מצבו של אולמרט בסקרים מלמד שגם הכנסת הזו לא תוציא את ימיה. למרות שחלפה רק חצי שנה מהבחירות, טרפה המלחמה את הקלפים ואפשר לחמם מנועים לקראת בחירות חדשות באביב 2007 לכל המוקדם, או אביב 2008 לכל המאוחר. גם אם אולמרט ייהנה מזיכרונו הקצר של הציבור בנוגע לתפקוד הממשלה במלחמת לבנון, בעיות התקציב והצורך הפנים מפלגתי של עמיר פרץ ואלי ישי להוכיח הישגים חברתיים יפילו את הממשלה.

כעת נותר רק לחפש את הטרנד הלוהט של הבחירות הבאות. מי תהיה המפלגה שתצליח לגרוף מהרצפה את המנדטים שישמטו המפלגות הגדולות. זו צריכה להיות מפלגת פסודו-מרכז, בעלת אידיאולוגיה חמקמקה, ללא סניפים יקרים או חברי מרכז. למעשה, סביר להניח כי המפלגה עדיין לא קמה ומנהיגה אינו יודע שהוא הלהיט הבא של הפוליטיקה הישראלית. דווקא האנונימיות וחוסר המעש הם שהופכים אותו לתקווה הלבנה הגדולה של משכן הכנסת. ברגע שהוא יתחיל לעשות ולטעות יתפוגג הקסם, עד אז הוא נהנה מקרדיט כמעט בלתי מוגבל.

שינוי וטומי לפיד סחטו עד מיאוס את הנושא האנטי-דתי, הגימלאים מיצו את אלקטורל המחאה על יחס המדינה לקשישים וצומת נהנתה מהמצביעים שרצו להצביע ימין מבלי לתת את קולם למפלגות הדתיות. עכשיו צריך לחפש איזה מרבצי קולות עדיין לא נחצבו ואיזה פילוח בוחרים עדיין לא קיבל מפלגה לטעמו. זהו אינו חיפוש אחר אג'נדה שלא נוסחה עד עתה, כי אם מרדף אחר פרסונה בולטת בעלת אפיל נועז, סקסי, שיצליח להביא לקלפיות מצביעים שהדירו עד עתה את רגלם מהקלפי ביום הבחירות.

העימות בצפון וחטיפתו של גלעד שליט בעזה העלימו אמנם את סדר היום החברתי שהתיימרו פרץ ומפלגת העבודה לקדם. אך הנושא הכלכלי-חברתי הוא עדיין אחד המשאבים הלא מנוצלים על המפה הפוליטית. בסוגיה המדינית אין כמעט אפשרות לחדש. כולם נגד הטרור ובעד השלום. מדינה פלסטינית היא רק עניין של זמן ומי שחולם על טרנספר של ערביי ישראל אינו מבין כנראה את המציאות הפוליטית בכפר הגלובלי ואת המחיר היקר שיכולה מדינה לשלם על פנטזיות לא מוסריות. שרון ואולמרט הוכיחו שככל שהמסר המדיני עמום יותר, הציבור מגיב בהתלהבות גדולה יותר. לכן חבל ומיותר להשקיע בהתחכמויות ביטחוניות וכדאי יותר לזקק דווקא את המסר הכלכלי-חברתי.

לאחר שמפלגת העבודה בחרה לחזור לסוציאליזם ונתניהו נתקע עם דימוי של קפיטליסט חזיר, נשאר רק ללקט את המצביעים שמעונינים בכלכלת שוק ובהתערבות מינימלית של הממשלה. לציבור השכירים הגדול שרגיל להיפרד ממחצית משכורתו החודשית לטובת אוצר המדינה ניתן למכור בקלות קיצוץ חד במסים במקביל להעמקת הגבייה. הפרטה אמיתית של חברות ממשלתיות, מלחמה נחושה במונופולים ובעיקר שילוב הערבים והחרדים בשוק העבודה. הקושי הוא יותר תדמיתי ממהותי. אם תשכיל המפלגה החדשה לשווק עצמה כמגינה על מעמד הביניים נגד בעלי ההון ונצלנות המגזרים הלא ציוניים מבלי לעסוק בכפיה הדתית נוסח שינוי, יש לפחות 5 מנדטים שממתינים כפרס בסוף המסלול.

*הכותב הוא העורך הראשי של מהדורת חדשות HOT בדרום.