קריסטל מת'

שש שנים ארוכות הגיעו אל קיצן והענק התעורר וחזר להעלות עשן בגנו. אל תקראו לזה קאמבק, אל תקראו לזה בשום שם אחר מלבד מיסטר מף, ג'וני בלייז, טיקאל, טיקאליון סטאליון, איטס דה מת'וד מאן פור שור מיסטר מף. נער הפוסטר של הוו-טאנג קלאן, מי שסומן - ממש כמו בסרטי הקונג פו אותם דגם לשיריו - כיורש והכוכב הבלתי מעורער של הקולקטיב, חוזר כגבר פגוע, תלוש ובעיקר כועס. רגש הנקמה מפעפע בכל נשימה שלו. פעם זה היה סימן ההיכר שלו, היום זה מה שמציל לו את החיים. גם ליחס התעשייה כלפיו - זלזול מופגן מהסוג השמור בלבדית לז'אנר הכוכב שדעך - יש חלק בהתעוררות הפניקס הזו שחווה קליפורד סמית'.

כעס, יודע כל לוחם קונג פו, הוא כמו סופת חול, סוג של אנרגיה מתעתעת שיכולה להועיל במיידי ולגרום לנזקים בלתי הפיכים בטווח הארוך יותר. מאחורי כל לוזר מסתתר אדם מאד מאד כועס, שכבר לא מצליח להיזכר למה. ומת'וד, שאולי סובל מבעיית זיכרון עקב כמויות הוויד המטורפות שלו, הוא הכל מלבד לוזר. עכשיו, בפעם הראשונה בקריירה המפוארת שלו, הוא נאלץ להיאבק כדי להכניס את זה טוב טוב לראשים החלולים והנוחים להשפעה של מבקרי מוזיקה, עמיתים למקצוע וכל אלה שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים על אחרים, מפורסמים מהם, במונחים של 'לשעבר'. אלה עושים הכי הרבה רעש.

אחת מהדרכים היעילות להשתקת רעש, שכולו רהב וביטול האחר, היא להוריד עליו את הכאב. ומאז 94' אין מי שידע לעשות את זה טוב יותר ממת'וד. 12 שנה אחר כך ועדיין אין אחד שמתקרב לאזורים האפלים מהם מת'וד מביא את הפלואו שלו. בעיקר הוא עצמו, כפי שטענו בצדק מבקריו. אלא שעכשיו מגיע האלבום חדש "4:21 The Day After", שתודה לאל עושה את העבודה ובתוכו מגולגלת - יפה וריחנית - חצי השעה הטובה ביותר של הארד-קור לפנים מאז אלבומו השני, שיצא במעבר בין האלפים. ברינג דה רוקוס, הוא חזר. ואפילו שהוא לא יאהב את זה, אפשר לקרוא לזה קאמבק. לפחות הראשון שלו.

מת'וד מהתחלה היה הראשון. הראשון (והיחידי) מבין חברי הוו-טאנג, שקיבל שיר שכולו שלו ב"36 חדרים" - אלבום הבכורה המופתי; הראשון שהוציא אלבום בכורה ומכר ממנו פלטינה; הראשון להופיע בסרטים, סיטקומים וכל הג'אז הזה. אז איך זה שכוכב אחד מעז? איך הוא מעז למען השם לנצל, למקסם, למנף או כל מילת ישיבות מיתוג אחרת, את הצלחתו שהגיעה רזה כגיהנום היישר מהביבים של סטטן איילנד, אל עבר רקיע קליפורני משובץ כוכבי יהלומים, שכולו קרדיטים בסרטים ומשכורות שמנות? ועוד להלין על כך שמוזיקה הפכה למשנית בחייו? בחייאט דינק, הרי כולם היו עושים את אותו דבר אם הם היו במקומו. במיוחד אלו שמתלוננים. על המוזיקה אפשר להתווכח מכאן ועד מחר, אבל האלבום הזה סוגר את הוויכוח באבחת חרב של 10 שירים, בהם שומעים עד תיאלנד את הרעב של האיש. ברינג דה פיין? אם הוא נשמע כמו "Is it me" אז בטח, למה לא.

מת'וד הקשיב, קרא, התעצבן, הוציא עט ונייר, הסתגר וכתב את העצבים שלו. אח"כ הוא שיכתב אותם, פיטר את כל מי שעשעה לו את הביטים המועדוניים מהאלבום הקודם, לא ענה לטלפונים מדף ג'אם וחזר לשורשים. זה המקום הכי בטוח עבורך, אם אתה כוכב בסכנת דעיכה, שכולם כבר לא טורחים להסתיר את מורת רוחם ממך. ריזה, אריק סרמון ואללה מתמטיקס - אלו שחולשים על האלבום כשזה מגיע לביטים - יוכלו לשבת בשלום עם כמויות הכעס והזעם שהביא איתו האיש. תאהבו או לא, האיש שייך לדור נפילים של ההיפ הופ, שראה מה קרה ליותר מדי דינוזאורים סביבו.

השלושה החזירו את מת' לפרופורציות בהן הוא מרגיש נוח מספיק כדי לבוא עצבני. לא למועדון, אלא לקרן הרחוב בשכונה. לא בכדי הסינגל הראשון מהאלבום הוא שיר קינה בו שופך מת' את הלב ומתייחס בישירות מעוררת התפעלות לכל הדיבור הזה של למכור את עצמך בעבור חופן דולרים. ולכולם הרי יש מה להגיד. יותר מדי דברים. "הם מנסים לומר לי שהשיט שלי לא בא מהגטו כשהם אפילו לא באים משכונה" הוא נותן בראש כשלוריין היל, בעוד אחד מחידושיה לשירים של מארלי, מלווה אותו ב"יה יה יה". מרגש. באמת. גם המוות של אול דירטי באסטרד, חברו הטוב, נמצא כאן כמעט בכל שיר וביתר שאת בדואט שלהם. "Dirty Mef", סוג של המשכון לקלאסיקה של ODB "ברוקלין זו", הוא אחד מהקטעים שיכולים לעלות דמעות בקרב אוהבי הוו-טאנג המזדקנים.

שאר חברי הקלאן שמתארחים כאן מרגישים בבית כמו ישראלים ב"בום פסטיבל", ומראים שהכל בסדר עם הקלאן ולפי כל הסימנים בדמות הבתים של רייקוואן, יו גוד, ריזה ואינספקטא דק - הכל בסבבס ויאללה תביאו לנו אלבום. בינתיים זה של מת' מצטרף לזה של גוסטפייס (הנעדר הגדול מהאלבום הזה) בשורת ההוריקנים שהקלאן אוהב להעיף באוויר, דווקא כשהמצב נראה אבוד. נשק סודי? קשה להגיד את זה על מישהו בסדר גודל של מת'וד אבל כן, הוא מתגלה ככזה בשירים כמו "4:20" המצמרר, 'Fall Out" בו הוא יוצא הכי גבר בעולם ממלכודת שיר המועדון, ובעיקר ב-"Presidential MC" הפצצה האמיתית של האלבום הזה. רדמן, איש שהולך עם מתוד כבר די הרבה זמן - גם הוא מחולץ מתהומות הנשייה – נותן כאן גרסה הזויה לחלוטין של עצמו על (עוד) דגימה מ-"Walk ON By". מגיע לו ריספקט רק על האומץ לשבת עליו אחרי כל העולם ולודקריס.

כמובן שלא הכל נוצץ כיהלום בלב המאפליה באלבום הזה. הרגעים בהם האנשים הטיפשים שג'יי-זי עוד לא הצליח לפטר בדף ג'אם נמצאים כאן. אמנם לא בכמויות כמו אלבום הקודם, אך עדיין זוועות רדיו כמו "Let's Ride" עם ג'ייניוויין ו-"For Ever" עם מייגן רושל מבאסות טילים, כמו גם השיר הנורא והאיום עם פאט ג'ו וסטיילס פי. הסקיטים כמובן אפילו לא מעלים חיוך. ישנם עוד כמה פילרונים הכרחיים (בכל זאת 20 קטעים!!) אבל בסופו של אלבום, יש את חצי השעה הטובה בה מת'וד נמצא בזון, מתעלה על כל סרח העודף מסביב ומוכיחה כי סטאר אמיתי מנצח את השיטה בשיטה שלו. מתו'ד סטייל.