הצדק הפואטי של מכבי חיפה

גם בלי התערבותה של אופ"א, סיכוייה של מכבי חיפה לעבור את ליברפול היו נמוכים מאוד. ליברפול, גם אם עדיין בנחיתות יחסית באנגליה, היא עדיין מחזיקת גביע אופ"א, הגביע האנגלי וגביע הליגה, ובסך הכל - קבוצה טובה בהרבה ממכבי חיפה.

למרות זאת, חיפה הייתה ראויה להזדמנות שלה לחולל את מה שהיה הופך להיות ההישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם – העפלה של קבוצה ישראלית לליגת האלופות. (ובאותה הזדמנות טורף את הקלפים בליגה המקומית לשנים רבות). כאן נכנסים לתמונה ה"סמוך" הישראלי הנצחי, חברו תאב הבצע והצדק הפואטי.

את "הסמוך על סמוך, יהיה בסדר", כולנו מכירים. שורשיו נטועים עמוק בקרקע הישראלית החולה. אל נא תעקור נטוע, דורשת הפזמונאית, ויורם ארבל היה אומר על זה, "ככה לא בונים מועדון לליגת האלופות". בושה וחרפה, חובבנות מהזן הנמוך ביותר. אבל למרות זאת, לא ראויה לעונש כה חריף. "הסמוך על סמוך", על כל פנים, נמצא כאן כדי להישאר. הוא עוד ישוב, וזה בדוק.

תאב הבצע (ובמידה רבה של צדק) הוא כמובן, האיש עם כובע הבוקרים האוסטרלי – יעקב שחר. המכה שספגה חיפה מאופ"א אינה כה כואבת במישור המקצועי – מהסיבה המופיעה בפסקה הראשונה למאמר זה – אלא דווקא מכוונת היטב לבטן הרכה של שחר: הארנק. ההחלטה של שחר להעביר את משחק הבית לרמת-גן ובכך למזער למינימום את סיכוייה של חיפה להשיג נס ספורטיבי, היא ירייה ללב הכבוד החיפאי הספורטיבי וגרוע מכך, אקט של התנשאות כלפי האוהד החיפאי. האוהד החיפאי, גם אם אצטדיונו הביתי אינו "אנפילד" זכאי לצפות בקבוצתו, ביומה הגדול, משחקת במגרשה/ו הביתי.

התחינות של אוהדי הקבוצה, של בעלי בתי המלון המקומיים, ששיוועו לבואם של האוהדים האנגלים, ושל השכל הישר, לא הרשימו את שחר. בסופו של היום – הוא חוזר וטוען – מכבי חיפה היא נכס שלו והוא יעשה בה כרצונו. כנראה שלעולם לא נדע, אבל נדמה לי שאוהדי חיפה לא היו סולחים במהירות כה רבה לשחר על מחיקת הביתיות לטובת השקל הרמת-גני. עכשיו, כל שנשארו לשחר הם חלומות על 2.5 מיליון דולר, עוד כיפוף מיותר של המועדון במאבק מול האגו שלו והרבה פחות לגיטימציה לטעון כי מכבי חיפה, מועדון הכדורגל, עומד בראש מעיניו. הלקח שלמד היה אכזרי, אכזרי מדי, גם אם מדיף ריח חזק של צדק פואטי.

צדק פואטי נוסף – ואני מצטער שאני מתעקש על העניין הזה בכל פעם שאני נדרש לענייניה של מכבי חיפה – נקבע בכך שמכבי חיפה לא תזכה ליהנות מפירות האליפות הזאת, לא הכבוד, לא הכסף, לא התהילה הספורטיבית, לא החוויה שבנסיעה ל"אנפילד", לפחות לא כל עוד אמיר רנד עדיין שוכב מחוסר הכרה ברמב"ם.

ובאותו עניין – אותה חיפה שהתעקשה על חוסר אחריותה לאירועי משחק האליפות, בפני ההתאחדות, בפני אוהדי הכדורגל, בפני מי לא, אותה חיפה, יכולה להאשים כעת רק את עצמה על פאדיחת באדיר. זאת אומרת, בערעור היא תטען שנהגה בתום לב, ולא ידעה ולא שמעה וההתאחדות בלבלה אותה ובלה בלה בלה, אבל עמוק בלב גם היא יודעת, שהיא אכלה את הדייסה שבישלה לעצמה.

ובאותו עניין – יכול להיות שגברי לוי הופך להיות המנחוס של הכדורגל הישראלי?

וקטנה לסיום – את השבוע החולף עשיתי בלונדון. עיתוני הבירה האנגלית לא ממש בעניין של מכבי חיפה. אחד מהם כינה אותה "קבוצה קטנה, שחסתה שנים רבות בצילה של מכבי ת"א". אחר קבע ש"יעקוב" (כנראה איגבני) הוא השחקן הבולט בשורותיה, ואחר בכלל איית את שמה, "GIHFA''. עוד לא נחתנו בהית'רו והם כבר קוראים לנו ג'יפות. אולי באמת מוטב שלא נסעו.