פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיור למציאת MVP - חלק ב'

      ירון ליבמן עובר מה-NL לחטיבה, שלפחות על הנייר הייתה יותר איכותית השנה, ה-AL. שלושה חובטים, אבל המצטיין האמיתי הוא פיצ'ר

      התלבטתי קשות לגבי קבוצת השחקנים שאני מחשיב לראויים לתואר ה-MVP ב-AL. אחרי התלבטות קשה, נפל הפור. במקרה הנ"ל, עצם ההתלבטות נבעה מהשאלה לגבי פיצ'ר – כלומר, האם שחקן שלא משחק כל יום יכול להיחשב לשחקן הכי חשוב לקבוצה. וכמובן, השאלה היא לגבי יוהאן סנטנה, שמוביל את ה-AL בכל קטגוריה הקשורה לפיצ'רים. לגבי השאר - לא היה כל קושי לבחור מועמדים.

      ארבעת הנבחרים הם:

      דייויד אורטיז (ביג פאפי) – ממוצע 28 אחוז (280.), 107 ריצות, 49 הומרים, 129 רצים מוכנסים, 1 בסיס גנוב

      דרק ג'יטר – ממוצע 33.9 אחוז, 110 ריצות, 14 הומרים, 95 רצים מוכנסים, 32 בסיסים גנובים

      ג'רמיין דיי – ממוצע 32 אחוז, 97 ראנים, 43 הומרים, 118 רצים מוכנסים, 7 בסיסים גנובים

      יוהאן סאנטנה – 18 נצחונות, 237 סטרייקאוטים, 23 פתיחות איכותיות, ERA 2.77

      ניתן לראות שעל ידי השוואת הסטטיסטיקות היבשות יהיה קצת בעייתי לקבוע את הזוכה, מכיוון שלהשוות פיצ'רים לחובטים זו עמדת מוצא בעייתית. אבל - זהו מאמר שנכתב על זווית אישית בלבד, כך שכל האמצעים כשרים.

      דייויד "ביג פאפי" אורטיז (בוסטון רד סוקס)

      אני חייב לומר שהמספרים מרשימים, ובכל שנה בשלושת השנים האחרונות נשאלת השאלה 'איפה הטווינס היו היום אם לא היו מוותרים על פאפי לפני 4 עונות?'. יחד עם זאת, פאפי הוא אפילו לא השחקן בטוב ביותר בקבוצה שלו. השחקן הזה הוא מני רמירז.

      כן, מני הוא האדיש והאפאטי בעוד ביג פאפי הוא המפלצת החביבה מלוך נס, אבל בלי מני אין ביג פאפי. אם נסתכל על חודש סמפטמבר, שבו מני מושבת, המספרים של אורטיז מחפירים – 20.9 אחוז ממוצע, 8 ריצות, 2 הומרים בלבד, ו-8 רצים מוכנסים.

      יש הרבה דיבורים על כך שבסוף משחקים אין חובט יותר קטלני מאורטיז, אבל זה לא עומד במבחן המציאות בחודש האחרון. אורטיז רק 3 מ-13 עם רצים בבסיס השני או שלישי (runners in scoring position) ו-1 מ-7 באינינגים האחרונים מאז שמני פצוע. אלה מספרים של שחקן קלאץ' או של אלכס רודריגז?

      לא שביג פאפי לא שחקן טוב – הוא פשוט זקוק למישהו חזק איתו בליינאפ, והעובדה היא שכשאין לו את זה - אורטיז הופך להיות שחקן הרבה פחות טוב.

      דרק ג'יטר (ניו יורק יאנקיז)

      יש שני סוגי אוהדים בבייסבול – אלא שאוהבים את ג'יטר ואלו שלא סובלים אותו, וחושבים שהוא הכי אובררייטד שיכול להיות. למען הסר ספק, בנימה אישית אומר שאני מת עליו.

      ג'יטר עושה הכל - גם הגנה, גם התקפה, הוא גם הלב של הקבוצה וגם אליל הנשים (ורווק). אמנם אין לו את העוצמה להביא הומרים כמו ג'רמיין דיי ואורטיז, אבל יש לו יכולת נדירה לספק את המהלך הנחוץ בדיוק בזמן הנחוץ – מה שנקרא 'קלאץ', או
      "אנטי אלכס רודריגז".

      יחד עם זאת, אם הגדרתנו שה-MVP חייב להיות הבורג שבלעדיו הקבוצה לא תתפקד (כפי שהגדרנו בכתבה חלק א'), ג'יטר הוא לא האיש שלנו. די ברור שאוהדי היאנקיז יתלו בבליצ'רס כל מי שאומר דבר כזה עם כובע של הרד סוקס תלוי על רגליו ההפוכות, ויכול להיות שהם צודקים. אלא שלא היה כבר הרבה זמן ליינאפ יותר קטלני ממה שיש ליאנקיז העונה, ובמיוחד לאחר ששפילד ומאטסוי חזרו. מי שראה בוודאי זכה לראות גם את גריג ורות', ואין בעולם הרבה כאלה.

      שלא תבינו לא נכון, ג'יטר נותן עונה ענקית, ועוד כשאיי-רוד לא מספק את הסחורה (יחסית לאיי רוד), אבל יש סיכוי סביר שכל ינוקא, לו היה משחק בעמדת השורטסופ של היאנקיז, היה משלים קבוצה אדירה.

      ג'רמיין דיי (שיקגו וייט סוקס)

      וואו! מאיפה זה בא לו?

      זה לא שדיי לא היה שחקן טוב בעבר, הוא פשוט לא היה עד כדי כך טוב, מה גם שהוא היה בריא לכל אורך העונה, וזה משהו שלא אפיין אותו בעבר. הוא חובט כ-45 נקודת מעל הממוצע שלו לאורך הקריירה, שיפר את מספר ההומרים שנה שלישית ברציפות, מספר הרצים שהוא מכניס גם הולך וגדל (בדרך לשיא קריירה) ומשחק הגנה מצויינת תוך כדי.

      הבעייה שלנו שהוא משחק אצל האלופים והם כנראה לא ימשיכו להיות אלופים. אין להאשים את דיי ולהוריד מערכו לקבוצה בכך. אבל אי אפשר להגיד שבלעדיו הקבוצה לא היתה מצליחה, כשבשנה שבו הוא היה פחות מוצלח הקבוצה זכתה באליפות.

      יוהאן סנטנה (מינסוטה טווינס)

      אין טעם להחזיק אתכם במתח – קבלו את ה-MVP, בה"א הידיעה. יש כאלה שבוודאי תוהים בשאלת השאלות, כיצד ניתן לבחור פיצ'ר, על אחת כמה כשלמשל לאורטיז קשה יותר להיות MVP בגלל מחסור במימד ההגנה במשחקו. אז ככה – ב-50 שנים האחרונות היו רק חמישה מגישים שזכו ב-MVP ב-AL, ועוד שלושה ב-NL. זה לא הרבה, אבל אין ספק שמגיע ליוהאן להיות הבא בתור.

      מאז האול סטאר, מינסוטה הפסידה רק פעם אחת במשחקים בהם הוא הגיש, וגם אז, ההפסד לא נרשם לחובתו. כלומר, בחלק הכי חשוב של העונה, בתקופה בה מינסוטה רודפת אחרי הטייגרס ונאבקת עם הגרביים משיקגו, הוא היה קטלני ביותר. נגד שתי הקבוצות האלו יש לו מאזן 6 נצחונות ו-2 הפסדים. כמורה ומחנך, תשאלו את פרנסיסקו ליריאנו (הרוקי המבריק, אך פצוע) כמה ההדרכה של סנטנה שווה לו.

      אם אמרנו שההגדרה של MVP היא השחקן שבלעדיו אין לקבוצה סיכוי, אין תשובה יותר מובהקת מסאנטנה. השקט הנפשי והביטחון שהוא נותן לקבוצה בכל פעם שהוא עולה, יחד עם האימה שהקבוצה השנייה חווה אומרים הכל. ולאלה שיאמרו שהוא יכול גם כך לזכות בסיי יאנג, ניתן בקלות להשיב: "נכון, אבל הוא גם המצטיין".

      ההימור שלי אומר שסנטנה לא יזכה, ולו רק בגלל תפישה שבלונית ומקובעת של ה-BBWAA (סוקרי בייסבול בארה"ב). רק רוג'ר קלמנס זכה בתור מגיש פותח ב-25 שנים אחרונות, וזה לא ישתנה השנה. במידה שמינסוטה או שיקגו יגיעו לפלייאוף, ג'סטין מורניאו (שלא סקרנו אבל בהחלט היה לו עונה אדירה) או ג'רמיין דיי יכולים לזכות. מצד שני, לתקשורת הניו יורקית יש השפעה אדירה. אם צריך להמר - זה יהיה ג'יטר.