זולפא אלחוסייני, עזה

בעוד שבוע תקדם האומה המוסלמית בעולם כולו, ובפלסטין בכלל, את בואו של חודש הרמדאן. חודש שלם של צום ללא אוכל ושתיה, שמטרתו לעמעם את הפערים בין עניים ועשירים, ולגרום לעשירים, ל"שבעים", להתחשב ולעזור לאלו שאין להם. אולם ספק גדול אם יש משמעות לחודש הזה במצב הנוכחי של האזרחים ברצועה, משום שלדעתי כל האנשים כאן רעבים, והגיעו עד לפת לחם. חודש הצום הזה לא ישפיע עליהם ולא יגרום להם להרגיש רעבים במיוחד, כי מילא הם כל היום ללא אוכל. כך שמה שנשאר להם מהחודש הזה הוא רק להתפלל ולהתקרב לאלוהים שיביא שלום – אמן.

מדי שנה, בשבוע האחרון לפני תחילת החודש המבורך, החנויות והמכולות מלאות בכל טוב. מקימים אפילו דוכנים גדולים מחוץ לחנויות, עליהם מוצבים דברי מאכל מיוחדים שהאנשים צורכים בדרך כלל בשעות של שבירת הצום בערב, או בשעות הלילה המאוחרות מאוד, לפני תפילת השחרית המבשרת על תחילת הצום. כל המנהגים היפים האלה של החג נעלמו השנה מהחנויות. כי סחורות אין, ובעצם גם אין קונים שיש להם כסף נזיל ביד, שיוכלו לקנות את הדברים. אומנם הובטח לפקידים שיקבלו משכורת מלאה לפני חודש הרמדאן, אבל כלום לא התממש.

אפילו אנשים שהיו אופטימיים מאוד מההצהרות על הקמת ממשלת אחדות לאומית, מבינים שהצד שאמור להיות שותף למשלת האחדות, הוא זה שגרם לבעיה כולה. היום, אחרי כמעט תשעה חודשים מעליית החמאס לשלטון, רבים מקללים את עצמם על בחירתם הלא מוצלחת. הם עצמם חשו על בשרם שכלום לא השתנה, וכל הסיסמאות שהביאו לעליית החמאס בזכות הרפורמה והשינוי שהבטיחו – לא יושמו. אחרים לא מעיזים לפתוח את הפה מרוב בושה על כישלון הבחירה שלהם. ויש גם את אלה שרואים את הזכות שיש להם להפגין ולהביע את דעתם כזכות לגיטימית, אך על ידי הממשלה היא מפורשת כחבלה וכמעשים שמכוונים לטרפד את מעשיה. עדות טובה לכך היא ההפגנה שהיתה ביום שני, בהשתתפות מאות פקידים שלא קיבלו את משכורתם. ההפגנה נערכה מול מבנה המועצה המחוקקת בעזה, שם היתה אמורה להתקיים ישיבה של חברי המועצה בהשתתפות ראש הממשלה עיסמאיל הניה. המפגינים מנעו למעשה ממכוניתו של הניה להיכנס לרחבת המשכן. הם היו בלתי ממוגנים, ומולם עמדו שומריו של הניה שהיו מצוידים בנשק. הם ירו באוויר ואיימו לכוון את הנשק ממש אל המפגינים. חמישה מפגינים נפצעו בעימותים. למחרת הניה תיאר את האירוע כ"מזימה שאורגנה על ידי גורמים עויינים" והוסיף שזה כמו הכופרים שיידו אבנים על הנביא מוחמד. זה בדיוק מה שקומם רבים מהמפגינים: האם אתה, הניה, משווה את עצמך למוחמד?? זו היתה שאלה שנשאלה על ידי רבים מתושבי עזה, ונשארה ללא מענה.

בינתיים אזרחים רבים ממשיכים להשבית את העבודה, ובתי הספר לא פועלים כסדרם. ממשלת האחדות הלאומית התפקששה, ולא נשארו תקוות רבות אצל האזרח הפשוט. אם תשאל אותו מה יהיה בעוד שנה, התשובה תהיה "אני לא מוכן להסתכן ולהגיד מה יהיה בעוד שעה". יש ששלוש גרסאות. האחת חושבת שהכל יסתדר – תהיה ממשלת אחדות לאומית פלסטינית, החייל החטוף ישוחרר, האסירים יחזרו, נקבל את המשכורות ואפילו המעברים ייפתחו. לעומת זאת, הגרסא השניה טוענת שהכל ילך וידרדר: גל האלימות הפנימית ילך ויתגבר, המלחמה בין החמאס לכל מי שהוא "לא-חמאס" - פתח או גורם אחר – תהפוך לקשה יותר. רק לאחר גל הדמים יהיה אולי פיתרון.

נותר להאמין רק בגרסא השלישית, שהיא בעצם שילוב של שתי הקודמות, ומבוססת על ניסיון השנים והתפתחות הדברים ברצועה ובאזור כולו. לפי הגרסא הזו תימשך האנרכיה ולא תהיה ממשלת אחדות לאומית. אחר כך יהיה אירוע שיטרוף את כל הקלפים וימשוך את תשומת ליבו של העולם כולו – מעשה חטיפה, גל פיגועים, מלחמה כמן בלבנון, 11 בספטמבר נוסף – ואז תהיה מן רגיעה בזירה הפלסטינית, על כל מגרעותיה, והאנשים ימשיכו לסבול ולהיהרג. אולי בסוף נגיע לפיתרון הבעיה הבסיסית, והיא הרכבת ממשלה חדשה שאינה בהכרח ממשלת אחדות לאומית. אולי בסופו של דבר חמאס תפרוש מהחיים המדיניים ותחזור ל"התנגדות" לכיבוש בדרכים מזויינות.

בינתיים ישראל, השקועה בבעיות שלה לאחר מלחמת לבנון מציקה פה ושם לפלסטינים. המעברים ארז, קרני ורפיח סגורים, ונראה שלא מזיז בכלל לישראל אם הפלסטינים ימותו ברעב. כך לפחות חושבים ברחוב הפלסטיני. יכול להיות שהמדינאים חושבים אחרית, וראינו את פגישתו של הנשיא מחמוד עבאס עם ציפי ליבני. אולי החוטים יימשכו לצד הטוב ביותר הן לצד הפלסטיני, והן לצד הישראלי.