מזה חודשיים וחצי שעניין הכלואים בישראל, בלבנון ובעזה מעסיק את הכותבים בישראל, וענייני סמנטיקה שנראים חסרי משמעות הפכו להיות הרי גורל. כבר חודשיים וחצי שחוזרים ומשננים באוזנינו שככל שמדובר בחיילי צה"ל הכלואים בארצות אויב, יש להשתמש במילה 'חטופים', לוחמי חיזבאללה הם 'שבויים' ואילו כשישראל חוטפת אנשים משטח שאינו תחת ריבונותה, הם 'אסירים' או 'עצירים'.
המשמעות היא ברורה: צה"ל הוא ארגון לוחם לגיטימי של מדינה, ועל כן הוא לוקח 'שבויים' ועוצר 'עצורים', בעוד שחיזבאללה, או ארגוני ההתנגדות בשטחים, לצורך העניין, הם מחתרות טרור שאינן מייצגות איש מלבד את עצמן, ומבצעות פעולות חסרות אחריות בשטח ריבוני של ישראל, ועל כן פעולותיהן הן 'מחטפים', הקורבנות הם 'חטופים' וכיוצא בזה.
והנה פתאום, ברגע שזה נוח לה, בחרה מדינת ישראל להפסיק להשתמש במילה 'שבויים' ועברה למילים 'נאשמים' ו-'לוחמים בלתי חוקיים'. המעבר הסמנטי הזה הוא ניסיון לתפוס את החבל בשני קצותיו גם להמשיך ולבטא את הדה-לגיטימציה של חיזבאללה כארגון לוחם, וגם לאפשר שפיטה של שלושת לוחמי חיזבאללה בדין פלילי. לו היו מכירים בהם כשבויי מלחמה, לא היה ניתן לשפטם בדין פלילי, כיוון, כפי שטוענים פרקליטיהם, "הם לא כפופים לחוקי מדינת ישראל".
צודק עו"ד איתי הרמלין, מפרקליטיהם של לוחמי חיזבאללה בישראל, שאמר כי "את חיזבאללה צריך להביס בשדה הקרב, ולא בבית משפט פלילי", וטען שהניסיון להציג את השלושה כעבריינים ולא כלוחמים מבזה את חיילי צה"ל שלחמו נגדם. אולם ביזוי צה"ל הוא הבעיה האחרונה של ישראל היום (והרי צה"ל מתבזה כמעט מדי יום, עם התנהלות נפשעת במלחמה, אונס המוני או מלש"בים שנופלים כמו זבובים בגיבושים), ולעומת זאת, עניין הסמנטיקה מתברר כאחת מבעיותיה הראשיות.
כמו בהרבה דברים אחרים, אנחנו חושבים שאם אנחנו נגדיר את המצב חד צדדית, אז ההגדרה שלנו תהפוך למציאות. במקום לבחון את המצב בשטח לאשורו ולהחליט על אופן פעולה, אנו מחליטים על אופן פעולה מנותק מהמציאות בתקווה שהוא יקבע את המציאות. הסמנטיקה הטיפשית הנוכחית נועדה לעשות שני דברים: לערער על מעמדם של אנשי הארגונים כלוחמים שמייצגים ציבור, ולטשטש את העובדה שאנחנו במלחמה מתמדת מול צבאות של ממש.
אם אנשי ארגוני ההתנגדות אינם לוחמים אלא מחבלים, הרי שאינם מייצגים את הפלסטינים או את הלבנונים, ולכן הם חסרי חשיבות מדינית. מהפנטזיה הזו היינו צריכים להתעורר מזמן, אבל ניצחון חמאס בבחירות האחרונות ברשות, גם אם ממשלתו נכשלת ונחשלת, היה צריך לנו סטירת לחי באופן שבו אנו מתייחסים לצבאות העצמאיים שנגדם אנו לוחמים. הלבנונים אולי לא משתגעים על חיזבאללה, אבל מבחינתם, ובוודאי עכשיו, אחרי המלחמה, הוא הארגון המגן על דרום לבנון, בשעה שצבא לבנון הוא אספסוף אימפוטנטי שלוחמי חיזבאללה היו אוכלים אותו בלי מלח לפני הפול של הבוקר. חיזבאללה הוא ארגון שמייצג את העם שניצב מאחוריו, ממש כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי.
במקביל, אנחנו מקבלים את הטענה שמזה 60 שנה כמעט אנחנו במצב של מלחמה כמדינה, רק כשזה נוח לנו ומצייר את הערבים שמסביבנו כצוררים צמאי דם. אנחנו לא מקבלים את זה כשהטענה הזו מוכיחה שהארגונים האלה פועלים מזה שנים (אף כי חיזבאללה הוקם בשנות ה-80 הוא ממשיך דרך ולא מייצר דרך בלבנון) באופן לגיטימי, מתאמנים כצבא, מקבלים מימון ותמיכה מן המדינה ובעיקר - מתייחסים לעצמם כצבא הגנה, כפי שצה"ל מתייחס לעצמו כצבא הגנה, גם כשהוא פולש במסגרת של מלחמה לשטחים לא לו (ולא, גם מלחמה מוצדקת, אם נצא מנקודת הנחה שמלחמת ששת-הימים הייתה מוצדקת, אינה מצדיקה כיבוש שטחים). חיזבאללה הוא צבא לכל דבר, שבהסדר מדיני מול לבנון ידרוש התייחסות, כבוד, הערכה וקבלה. כל ניסיון לעשות משהו חוץ מזה הוא התעלמות שתנשוך את ישראל באחוריה ביום מן הימים.
אם מדינת ישראל שופטת את לוחמי חיזבאללה בדין פלילי, היא לא משנה את מעמדם בישראל כהוא זה: שחרורם ייכלל (או לא ייכלל) בעסקת שבויים עתידית, אם תצא לפועל, בלי שום קשר לתוצאות המשפט. היחס שלהם לחוקי המדינה הציונית לא ישתנה כזרת בגלל שאנחנו החלטנו שהם רוצחים ולא חיילים. הדבר היחיד שינציח משפט כזה הוא את עובדת ישראל בת-יענה, הקוברת את ראשה בחול, ומסרבת להכיר בגופים המייצגים את המדינות הסובבות אותה, באותה נשימה שבה היא מעזה לדרוש מממשלת חמאס הכרה בישראל ובהסכמי אש"ף. 'להכיר'. זו באמת מילה טובה. מישהו בישראל באמת מעוניין להכיר את הצד השני?
אסיר או שבוי?
יובל אביבי
19.9.2006 / 11:10