בראש של חמורבי

שלוש הארות לעשר דיברות:

1. עשרת הדיברות מתפרסמות בפרשתנו באופן די בלעדי, אירוע מרגש שכבר שווה, לצד בחינה מחודשת בדיבר הראשון, הרמת כוסית של יין קידוש מהודר. לא תנאף, לא תגנוב, לא תוציא ראש או יד מהחלון - הכל מובן וברור. סכימה מוסרית מובהקת. חמורבי לדוסים. אך מה משמעותו המעשית של "אנוכי ה' אלוהיך"? איזה מין דיבר זה? ובכן, על פי מוני המצוות (רמב"ם, רס"ג, רמב"ן, ספר החינוך), מדובר במצווה להאמין. מצווה זו מיוחדת היא בעיני, ואף הדורה מכולן, משום שהיא מצווה על הרגש. על תחום ההבנות הערכיות של האדם. מה שהופך את המיוחדות לאבסטרקטית ממש זו העובדה שהיא נכללת ברשימה אחת עם ציוויים ריאליסטיים. אותי זה מפעים.

2. הכל נורא הגיוני, ובכל זאת מנוסח כחוק אלוהי: לא "אסור לרצוח", כי אם "לא תרצח". אסור לרצוח, זה ברור, אבל לא מפני שזה לא מוסרי: מפני שה' אסר זאת. תאמרו, איזו מין דת זו, מצווה על דברים כה טריוויאליים ומצפה שקיומם יהיה קשור באלוה ולא בהיגיון. אז תאמרו. אמרתם גם ששרון יביא אסון. לאדם המאמין ברור כי המוסר האמיתי, הגבוה, הוא המוסר העליון. ממנו ראוי לינוק את ההתנהלות, לא מהרגש הרפלקסיבי. לא מהאינסטינקט. איני נמנע מגנבה מטעמים של סדר עולמי - אם אני אגנוב יגנבו לי ותיווצר אנדרלמוסיה בה כולם ינזקו - אלא מטעמי מוסר אובייקטיביים. היתרון בכך ברור: טעמי הכדאיות העולמית לעולם לא יוכלו לשכנע את עודד השודד הבודד. הטעם האובייקטיבי, האלוהי, כן וכן. עובדה: הדוסים אף פעם לא גונבים. אף פעם.

3. "מישהו דיבר", תוכניתו של ג'קי לוי שעסקה בעשרת הדיברות, היא המסמך המודרני האינטליגנטי ביותר שעוסק בנושאים אלה. חפשו את הקלטות, אל תבושו מכך שבתוכנית נוער עסקינן. "המצב" היא תוכנית נוער, לא "מישהו דיבר".


תגובה מאוחרת

תגובה מאוחרת מעט, אבל אני מבקש להאיר בקצרצרה, ובספוטים ברורים, את תשעה באב:
1. זה לא רטרו, לא איציק דווידוביץ', ולא רק זכר לחורבן. זו גם התרחשות חיה. יש תכונה בזמנים, חברה, אם החורבן התחרבן בתשעה באב, אז יש משהו באופי הפנימי של התאריך הזה לנצח נצחים.
2. ועל זה אמרו חז"ל – מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, או משהו כזה.
3. רון חו"לדאי הגיע לארץ לרבע שעה (אני חתרן אוונגארדי, יש לי תלונות לראש עיריית תל אביב! (ח.ד. הוא זה שהעיר את הנאמר בסוגריים)) וכבר עשה בלגן. ארגנת אספרסו – צום לתל אביבים? סבבה אגוזים. עכשיו דאג לחניה ותניח לנו בשקט.
4. אני אהיה דתי בבית, אתם תהיו חילונים בבית, ואף אחד לא יתקע בגרונו של אחר. מסכימים? מה פתאום מסכימים, אתם רוצים גם את הרחוב.


תסמונת דאום

כבונוס בלבד – אני פשוט נסער מכך, גם אם אין בדברים ערך אמיתי, הניחו לי לשתפכם בסצינה התל אביבית.
המקום: בית קפה באבן גבירול 12. נוכחים: אנוכי, ניר ברעם (בעגה המקומית: בדחני תוכניות הבוקר), במאי נחמד, בחורה עגולה המכונה "המלהקת", כלב קטון ששייך לאותה מלהקת, ואשת יחסי ציבור צרודה שמתעסקת גם בהפקות. המיזם: תוכנית טלוויזיה, אבל אחרת כאילו, משהו שבנוי יותר צעיר כזה, ואינטליגנטי. משפט מפתח: "אני לא צפונית" (נאמר ע"י המלהקת – מקצוע שפשוט לא קיים באזורים שאינם צפוניים), והיא היתה בעלת כלב קטון, ואכלה אומלט קטנטון, הו אלהים, מי יספר נפלאות ברואיך. משפט מפתח נוסף: "אני עושה רק מה שאני אוהבת לעשות" (נאמר ע"י אשת יחסי הציבור. שיואו, איזה שאנטי). מוטו: תל אביבים הם חבורת קריקטורות משעשעות במיוחד שגורמות לעצמן עניין מפגישות שלאמר עליהן כי הן מופרכות יהיה מינורי.