חדש תחת השמש

אני יכול להבין את כל מי שמטיל ספק במושגים על-טבעיים כמו תקשור ומימדי קיום אחרים. גם אני, בעבר, נהגתי לפסול כל תיאוריה או השערה שלא יכולתי להבין ולפענח באמצעות הלוגיקה וההגיון. עד שחוויתי את האירוע הבא:

נחזור לרגע לשנת 1990, לביקור הראשון שלי בהודו. כשאושו, המורה ההודי השנוי במחלוקת, נפטר, גופתו נשרפה כנהוג במסורת ההינדית ואפרו נטמן בכד קטן, שהוצב במרכזו של אולם מדיטציה גדול ומפואר באשרם בפונה. בכל בוקר בשעה שש התקיימה באותו אולם שעה של מדיטציה.

השכמה מוקדמת מעולם לא הייתה אחת היכולות הטבעיות שלי, אבל כשחבר טוב המקורב להנהלה גילה לי ש"לפעמים, אם האדם מוכן לכך, קורה שתוך כדי מדיטציה הוא מצליח לתקשר עם אושו", החלטתי לעשות מאמץ מיוחד ולהגיע לאולם המדיטציות, למרות השעה הכל-כך כל-כך מוקדמת, ולמרות שבמפורש לא האמנתי שאני עצמי מסוגל לחוות דבר כזה הנקרא "תקשור".
הזמנתי השכמה לשעה 05:00 בבוקר והלכתי לישון מוקדם מהרגיל.

בחמש ורבע התעוררתי לבד, לא מופתע ולא מאוכזב מכך ששרות ההשכמה במלון לא עבד. ירדתי לקומת הלובי, הערתי את פקיד הקבלה (זה שהיה אמור להעיר אותי) והזמנתי קפה. כעבור כמחצית השעה דפק הפקיד על דלת חדרי, בידיו מגש ועליו, כצפוי, קנקן של תה...

בשעה רבע לשש יצאתי מהמלון, עצרתי ריקשה והנהג, מבלי לשאול אותי, החל לנסוע לכוון האשראם (וכי לאן יכול תייר מערבי לנסוע בשעה כה מוקדמת אם לא לאשראם?). הגעתי בדיוק בזמן, נכנסתי לאולם והתיישבתי על אחת מכריות המדיטציה. בשעה שש בדיוק עומעמו האורות, נשמע גונג אחד וזה היה הסימן לתחילתה של שעת המדיטציה: עכשיו, כל מה שאפשר לעשות זה לעצום עיניים, לנסות לרוקן את הראש ממחשבות ולהתמקד בנשימות. לעצום עיניים באמת הצלחתי, אבל לא הצלחתי לרוקן את הראש. במצבים כאלה למיינד יש נטיה "להריץ בראש סרטים", וזה בדיוק מה שחוויתי. לאחר שניים-שלושה סרטי דמו, מצאתי את עצמי מדמיין שאושו יושב-שוכב מולי על ספה מפוארת, מביט הישר אל תוך עיניי ומציף אותי בגל פנימי של חום ואהבה:

"ברוך הבא שלומי, חיכיתי לך!"

הייתי משוכנע לחלוטין שהמיינד שלי משחק איתי משחקים, אבל אמרתי לעצמי שאם זה מה שהמיינד רוצה להריץ על המסך הפנימי, למה לא? ממילא אין לי משהו אחר לעשות במהלך השעה הקרובה, אז למה לא לשתף פעולה עם הדימיון?

"תודה אושו, אני מאד שמח לפגוש אותך!" השבתי, ושוב הזכרתי לעצמי שזהו רק הדימיון שלי, שאני סך הכל מדבר עם עצמי. התחלתי לשאול את אושו שאלות והוא השיב. כעבור זמן מה שמתי לב שאני מדבר עם עצמי באנגלית, שהבנתי רק כתוצאה מהשפה הצרפתית, בה אני שולט. אולם בהחלט, זו לא אנגלית שאני יכול 'להמציא'. אני זוכר שהיו אפילו כמה מילים שלא הבנתי וביקשתי מאושו הסבר, והוא אכן הסביר.

פתאום קלטתי שלא יתכן שאני מדבר עם עצמי ומשתמש במילים שאינני מבין. האם אני אכן בעיצומו של תקשור? המחשבה הזו הבהילה אותי למדי, כי אם אכן קיים דבר כזה שנקרא "תקשור", אני אצטרך לבדוק ולהעריך מחדש רבות מאמונותיי, מה שלא כל כך ששתי לעשות.

בניסיון "לרדת מהטריפ" אמרתי לאושו (או לעצמי): "אושו אהוב, אני מודה לך על הזמן שאתה מקדיש לי, אבל יש באולם אנשים נוספים שגם הם מן הסתם הגיעו מרחוק, גם הם בודאי רוצים לשוחח איתך..."

"טיפשון", השיב לי אושו בחיוך: "הרי אמרתי שברגע שאעזוב את גופי, לא אהיה יותר מוגבל על ידי החוקים הפיזיים של כדור הארץ!" כנראה שסימן שאלה ענק הבהב מעל לראשי, שכן אושו המשיך: "פקח את עיניך והבט ימינה". אין זה מקובל לפקוח עיניים באמצע מדיטציה, אבל אם אושו מבקש, איך יכלתי לסרב?

פקחתי לאט לאט את עין ימין והבטתי הצידה: ראיתי אשה צעירה שניהלה, בעיניים עצומות, שיחה נלהבת עם עצמה. מיהרתי לעצום מחדש את עיניי, אבל אושו המשיך: "ועכשיו, הבט שמאלה". הבטתי בחשאי שמאלה וראיתי גבר צעיר, עיניו עצומות והוא מהנהן בהתלהבות בראשו. שוב מיהרתי לעצום את עיני.

"אתה רואה?" אמר אושו בהדגישו היטב כל מילה: "עכשיו משאינני מוגבל עוד על ידי החוקים הפיזיים, אני יכול להיות, בו זמנית, עם כל אחד ואחת מכם!"

עכשיו כבר לגמרי לא הייתי בטוח בכך שכל הזמן הזה אכן שוחחתי עם עצמי. האם יתכן שאני באמת משוחח עם אושו? ככל שהתשובה לשאלה זו הסתמנה כחיובית, הגוף שלי התחיל לרעוד והרגשתי שאני הולך להקיא.

ניסיתי להתגבר על התחושה, או לפחות להתעלם ממנה בתקווה שהיא תחלוף. שאלתי את אושו שאלה נוספת והוא השיב: "הרי אתמול קראת את התשובה בספר שלי!" הוא ציטט את התשובה – שניים שלושה משפטים. מאחר ויום לפני לא קראתי שום ספר של אושו, נרגעתי במקצת וראיתי בכך הוכחה לכך שזהו לא תקשור – מקסימום שיחה מעניינת שאני מנהל עם עצמי.

למרות זאת, הרצון להקיא לא רק שלא עבר, אלא התגבר והבנתי שעליי לקבל החלטה אמיצה: לקום באמצע המדיטציה ולצאת החוצה או להקיא כאן, עכשיו, במרכזו של אולם השיש המפואר. בחרתי באופציה הראשונה: קמתי במהירות ורצתי לעבר היציאה, הספקתי בדיוק להגיע לכיור או יותר נכון לזנק לעברו כמו שוער כדורגל מנוסה, ולהקיא לתוכו את התה של הבוקר.

אחת המשגיחות יצאה אחרי, חיבקה אותי מאחור ואמרה לי: "יש לך הרבה מזל, אתה יודע?" הנהנתי בראשי לחיוב. הייתי משוכנע שהיא מתכוונת לכך שהצלחתי להגיע לכיור בזמן.

שטפתי את פני ויצאתי החוצה, לאחר דחיתי על הסף את האפשרות לשוב לאולם לסיום השעה. בחוץ, ליד הקפיטריה, פגשתי מכר שישב על ספסל עם ערימה של ספרי אושו לצידו. התיישבתי לצידו, שאלתי אם אני יכול לעיין באחד הספרים והוא הנהן בראשו לחיוב. שלחתי את היד לאחד הספרים, פתחתי אותו באקראי והתחלתי לקרוא – בדיוק את אותם משפטים שאושו אמר שקראתי אתמול, אותם משפטים שאושו ציטט לי דקות ספורות קודם לכן באולם המדיטציה!

אני זוכר שהתחלתי לצחוק, ומיד אחר כך לבכות ושוב לצחוק. הספקות שהיו לי לגבי מהות החוויה נעלמו, התאדו בבת אחת.
"אר יו אוקי?" שאל אותי המכר בדאגה. "יס, יס... איי אם אוקי" השבתי בטון עולץ במיוחד.

הרגשתי מעין התרוממות רוח, אהבה ושמחה פנימית עוצמתית ביותר והכרת תודה אינסופית לאושו, אשר בדרכו המיוחדת וההומוריסטית, הצליח לשכנע אפילו את המיינד הספקן שלי.

לאחר אותה חוויה לא יכלתי להמשיך להתייחס בזלזול לנושא התקשור. עדיין אינני ממהר להאמין לכל מי שטוען כי הוא מתקשר, אני עדיין זקוק ל"הוכחות", אבל אחרי החוויה שחוויתי אינני יכול עוד לפסול על הסף את נושא התקשור.


שלומי סנדק מתגורר כיום ב"חאן עדן", באחד המקומות העוצמתיים ביותר של הנגב, שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז. הוא מעביר במקום סדנאות שונות ואירוח אלטרנטיבי.