בחזרה מפולין - תשובה לח"כ איתם

חזרתי מפולין, ממסע אישי שראשיתו מעורפלת והמשכו למידה – עליהם וגם עלי. היתה זו חוויה של עצב גדול, שבוע של מחשבות ורגשות שהציפו אותי ברגעים בלתי צפויים: לא רק במחנות המוות, אלא גם בעיירות שלוות, בתוך יערות עבותים וליד נחלים וכפרים ציוריים. המון פולנים סביב, רובם צעירים מכדי להיות אחראים ישירים לתרומתו של העם הפולני להשמדה, חלקם אולי היו ילדים בימים ההם. אך השאלות אינן מניחות: בכמה בתים הצילו ילדים בני גילם? בכמה כפרים אפשרו ליהודים להסתתר? כמה מהם צפו בשיירות של יהודים המגורשים מבתיהם, או הסיתו עיניהם ונהגו כאילו כלום לא קורה?

שם בפולין מעלה ידיד מצרי, מזועזע מביקורו באושוויץ, את השאלה האסורה: כיצד יתכן שהעם היהודי, שעבר את הגהנום הנורא הזה, פוגע בבני עם אחר. אני מציעה לו לוותר, לתמיד, על ההשוואה האומללה. דווקא אחרי הביקורים במחנות המוות, לעולם אין לעשות את השוואה הזו.

יום לאחר החזרה ארצה, אני שומעת שאפי איתם, חבר בכנסת ישראל, קורא לגרש פלסטינים מבתיהם ולהדיר אחרים מהמרחב הפוליטי. אני זוכרת, זוכרת היטב, שלהשוואה אין מקום. אני, דור שני לשואה, לא עשיתי השוואות כאלו מימי. ודאי שלא אעשה אותן אחרי העיירות בליבה של גליציה, המצבות המנותצות, בתי הכנסת הסגורים והשרופים, אחרי החנוכיות והפמוטים השדודים בבתי הקפה של קראקוב, אחרי מיידנק ואושוויץ ובירקנאו והמועקה הנוראה. אבל השאלות ששאלתי את עצמי לאורך כבישיה של פולין נגעו לא רק למכונת המלחמה הנאצית, אלא גם לשתיקה האיומה של החנוונים ועורכי הדין והאינטלקטואלים והכפריים והבנאים והמורים והאחיות.... השתיקה של כל האומה מסביב.

אני לא עושה השוואות. אבל אם חלילה יגיע יום נורא בו מישהו ינסה לשלול את זכותם של אזרחי ישראל הפלסטינים לקחת חלק בדמוקרטיה הישראלית, אהיה שם, ביניהם, בין מפלגותיהם ופעיליהם. ואם חלילה, למרבית הזוועה, יהיה מי שינסה לגרשם, אעמוד שם, בגופי, יהיה ערכו הדל אשר יהיה, ולא אסב מבט כאילו איני רואה ואיני שומעת. עבורי, השאלה בנדודי בפולין היתה היכן מצוי אותו קו אדום שאסור לי לחצות, כדי שאוכל לזהות עצמי כבת אדם. ח"כ איתם הזכיר לי, מהר מדי, את התשובה.

ד"ר דורית אלדר-אבידן היא מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים