"חוסר ריכוז בעיניו של נער"

להלן מובא באופן חלקי, קטע שנכתב על ידי ילד הסובל מ-ADHD, המתאר את התמודדות עם בית הספר.

"... כשהגעתי לכיתה ג' התחילו העניינים להידרדר. הרגשתי שכל מה שאני עושה – אני לא עושה בסדר. ניסיתי לעבוד כמו שצריך. המורה הייתה רושמת על העבודה שלי: "אלן צריך להתרכז יותר בתשובות", "עליו להגיש את כל העבודות", "צריך למלא הוראות". הרגשתי, שהמורה לא אוהבת אותי. היא הייתה קשוחה מאוד. אף פעם לא חייכה, ותמיד עקבה אחרי בעיניה.
סבלתי מכל יום. לפעמים, כשהייתי לבד, הייתי בוכה. מה לעשות כדי שהאנשים האלה יבינו אותי? נכנסתי למין נתק. כל מה שקשור בבית הספר נראה שלילי.

תיכון! איזה צעד גדול! גדלתי. עכשיו ידרשו ממני דברים נוספים. רציתי להשתלב ולא להיות טמבל או אידיוט. ההורים שלי הזהירו אותי מפני חברה לא טובה ואמרו לי, שהציונים בתיכון חשובים לעתיד. איזה לחץ! אמא דיברה עם היועצת החינוכית על כך שיש לי ADD. היועצת החינוכית הבטיחה לה שאני אסתר.
ביום הראשון הייתי עצבני מאוד, אבל כל הילדים בכיתה ט' עצבניים ביום הראשון. עברו שישה שבועות. לא כל המורים טרחו להסתכל בתיק האישי שלי. הם לא הבינו שיש לי ADD. אלוהים, העניינים יצאו משליטה.

רציתי להיות שייך. שיחקתי את הקשוח, אפילו התחלתי לשקר. המצאתי סיפורים כדי להיראות גדול בעיני אחרים; אבל כולם ידעו שאלה שקרים. זה רק נהיה יותר גרוע. בתיכון אתה נמצא עם הרבה בני אדם, כל יום אתה פוגש הרבה מורים. כמה מהם נמצאים שם רק בגלל המשכורת, ויש כאלה שבאמת איכפת להם מהתלמידים שלהם. יש לי מורה כזאת. היא הקדישה לי זמן כדי להבין אותי יותר טוב. כשהייתי זקוק למישהו שייתן לי גיבוי, המורה הזאת הייתה אמורה לתת לי אותו.

מאז שהתחלתי ללמוד בבית ספר ועד עכשיו עברתי קשיים רבים. אמא אומרת שיש לי לב טוב; איכפת לי מאנשים מסכנים. אני לא טיפש. לא תמיד אפשר למדוד חוכמה במבחנים. אני מרגיש שאני משתפר בלימודים. הפסיכולוג בבית הספר נעשה מכשיר חשוב בשבילי. אני יכול לשוחח איתו כשיש לי מורה שלא מבין אותי, כשאני לא מסכים עם משהו, או בכלל כשיש לי בעיות. זה עוזר לדבר עם חוסר ריכוז בעיניו של נער. מישהו שמבין.

מה שאני מנסה לומר זה: יקרה מה שיקרה, אני מסוגל לשרוד. יש אנשים שבאמת איכפת להם ממני, ומהם אני שואב את הכוח.
************************************