הגיע הזמן למסד את האלימות המשטרתית

גם מי שפוסח באנינות על מדורי הספורט בעיתונים ובאתרים השונים, שמע על הפוגרום-זוטא שערכו שוטרי ירושלים באוהדי הפועל תל אביב ביום ראשון האחרון. האירוע הזה רחוק מלהיות תקדימי, אבל התיעוד הנרחב של הברוטליות המשטרתית, העניק לציבור הרחב, בפעם הראשונה, הצצה לתוך מציאות ששוררת כבר כמה שנים ביציעים.

בין התגובות הרבות שעורר הסיפור, נשמעו קולות שהאשימו את משטרת ירושלים בהתנכלות מכוונת לאוהדים של הפועל תל אביב. דפוס התגובה הזה מופיע גם במקרים אחרים – החרדים משוכנעים שהשוטרים אנטישמיים, המתנחלים חושבים שהאלימות היא מסר מכוון מהשלטונות, הסטודנטים האמינו שהשוטרים מכים אותם בגלל רגשי נחיתות וכך הלאה. המציאות פחות מסובכת: השוטרים פועלים לפי ההמלצה של ספר קהלת, "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". הם מכים את כל מי שנקרה בדרכם, ללא דקדוקים מתוחכמים מן הסוג שמייחסים להם הקורבנות.

אחרי כל אירוע כזה, נערך טקס קבוע: המגזר הפגוע זועם ומוחה, הקורבנות הקודמים שמחים לאיד וצוהלים "עכשיו אתם יודעים איך הרגשנו בעמונה/בלומפילד/אום אל-פחם", המשטרה שוקדת על ייצור והפצת תגובות שקריות והמחלקה לחקירות שוטרים נדרשת להביא לקבורה הולמת משלוח חדש של תלונות. השורה התחתונה מורה על כמות עצומה של אנרגיה, נפשית ופיזית, שמתכלה ללא תועלת, שכן האלימות המשטרתית רק גדלה משנה לשנה. לאור התוצאות העגומות, מתבקשת השאלה, האם אין דרך אחרת לפתור את הבעיה?

כדי לבחון תשובה אפשרית אחת, נתבונן לרגע בתחומים אחרים שבהם הממסד מפעיל כוח על האזרח. רבים מאתנו מבלים חודשים ואף שנים מחיינו בצבא, נתונים במחנות מגודרים, לבושים במדים אחידים וכפופים לסדר יום שאינו בשליטתנו. מבחינה מעשית, אין לפעמים הבדל בין מילואים לבין מעצר אזרחי, אבל קיים שוני עצום בתגובה לשתי צורות שלילת החופש האלה. אזרח שמקריב בהבנה, לעיתים אפילו בשמחה, חודשים ושנים מחייו על מזבח השירות צבאי, יקים מהומת עולם על לילה אחד של מעצר שווא. אותם דברים אמורים במערכת המיסוי: תושבים רבים משלמים יותר ממחצית הכנסתם לרשויות, במסים ישירים ועקיפים, תחת איום ישיר באלימות ממסדית, החרמת רכוש ושלילת חופש. התהליך הזה מתקבל בטבעיות וכמעט ללא מחאה. לעומת זאת, דרישה של פקיד ממשלתי לקבלת שוחד, נתפסת כעוול מקומם, בלי קשר לסכום שבו מדובר. מסתבר שהאזרח הממוצע מוכן לוויתורים מפליגים על רכושו ועל חירותו, כל עוד הדבר מוגדר בחוזה שבינו לבין הרשות. ההפרות הקטנות ביותר של אותו חוזה, מעוררות זעם עצום, שלפעמים אינו קשור לנזק הממשי, אלא לתחושת חוסר האונים והפרת הצדק.

האבחנה הפשוטה הזו תקפה גם לגבי האלימות משטרתית. התסכול והמחאה שהיא מעוררת, קשורים בעיקר לכך שמדובר בפעילות ממסדית שאינה מעוגנת בחוק. עולה מכך, שיש לפחות שני כיווני פתרון לבעיה: אפשר להפסיק את האלימות, או להפוך אותה לחוקית. שתי הדרכים יקטינו מאד את כמות המשאבים שהציבור והממסד משקיעים בתחום, כך שהברירה ביניהן צריכה להתבצע על פי קריטריונים מעשיים. מאחר שהדרך הראשונה כבר נוסתה לעייפה, בלי שום תוצאות, דומה שהגיעה העת לבחון את הכיוון השני.

אין ספק שמיסוד האלימות המשטרתית, מחייב מהפך מחשבתי. רוב האנשים תופשים את התופעה הזו כחוסר צדק משווע וחריגה גסה מהאופן שבו ראוי לחברה להתנהל. אלא שבחינה מפוכחת של העובדות, מגלה שמדובר בלא יותר מאשר שקר מוסכם. הזכות להתעלל באנשים חסרי ישע, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא רשמי, ממערכת התגמולים במשטרת ישראל. הקשיים התקציביים מקשים מאד על גיוס כוח אדם באיכות ובהיקף הנדרשים לאכיפת החוק בישראל. הפתרון היצירתי שמצאה המשטרה, הוא תמריץ בדמות היתר שקט לפורקן יצרים אלימים. משכורתו של שוטר יס"מ אינה מאפשרת לו לממן חופשת סקי שנתית באלפים, אבל תחת זאת, הוא יכול לטפח תחביב אחר, מענג לא פחות – הכאת ילדים, דריכה על נשים, התזת גז מדמיע לכל עבר וצפייה משובבת נפש בבני אדם מתפתלים מכאב.

במציאות הזו, ברור שכל המאמץ המופעל על ידי האזרחים, להקטין את היקף הברוטליות המשטרתית, הוא חסר תוחלת ואפילו מזיק. מן העבר השני, מאמציה של המשטרה לטייח ולשקר בנושא, הם פעילות סרק יקרה שבאה על חשבון שיטור אמיתי. מסתבר ששני הצדדים משקיעים את מיטב מרצם, בתחזוקה של שקר שאיש אינו נהנה ממנו. כל האנרגיה הזו תיחסך, אילו האלימות המשטרתית תוסדר בחוק. אזרח שיקבל משוטר בומבה לפנים, ידע שמדובר בסוג של מס שאינו שונה, עקרונית, מהיטל בולים או מאגרת טלוויזיה. הרכרוכים בינינו, שסולדים מכאב ומעדיפים את שיניהם שלמות, ייזהרו שלא להתקרב למקום שיש בו בריונים במדים. קציני המשטרה ודובריה, יפסיקו להתבזות בהודעות אוטומטיות שאיש אינו מאמין להן. מן הזווית המעשית, מדובר בעסקה נדירה: כל הצדדים מרוויחים באופן ממשי, כשההשקעה הנדרשת היא רק במישור התודעתי.

בדומה למיסוד הזנות, עיגון של האלימות המשטרתית בחוק יאפשר לנהל את הנושא ביעילות וכמעט ללא תופעות לוואי שליליות. ראשית, ניתן יהיה להפריד באופן ברור בין שיטור של ממש, לבין הכאת אזרחים. זאת, בניגוד למצב הנוכחי שבו שוטרים נאלצים לממש את זכותם להרביץ, תוך כדי שמירה על הסדר – שילוב שפוגע באפקטיביות של שתי הפעולות. שנית, ניתן יהיה לחלק את הנטל בין האזרחים בצורה שוויונית בהרבה ממה שנהוג כיום. במצב העניינים הנוכחי, שוטרים יכולים להכות אזרחים רק באופן מזדמן, בעיקר באתרים שבהם נדרשת פעולת שיטור. זו הסיבה שאוכלוסיות שנוטות להתקבץ במקומות ציבוריים, כמו חרדים, אוהדי כדורגל ומפגינים, סופגות את רוב ההתעללות. בעתיד הלא רחוק, יזומנו אזרחים למשרדים מיוחדים ברובע האורות הכחולים, שם תתבצע הכאה מרוכזת, בפיקוח רפואי צמוד. צווי הקריאה יישלחו לפי קריטריונים ברורים, עם פטור לנכים, נשים הרות וילדים מתחת לגיל 4. מי שיזומן ליום טרף כזה, ידע להתכונן בהתאם, ללבוש בגדים זולים ולהשאיר בבית חפצי ערך שבירים כמו משקפיים וטלפונים סלולריים. כך, בהרמוניה וביעילות, נמשיך לחיות יחד לנצח, או לפחות עד שהשמיים ייפתחו שוב ויורידו מטר של אש וגופרית על סדום החדשה.