החינוך האנגלי של הישראלים המצליחים

רבים מאנשי העסקים המצליחים ביותר בישראל הם בוגרי הפנימיה היהודית-ציונית היוקרתית, "וויטינגהם קולג'", בעיר הקייט האנגלית, ברייטון.

כמדי שנה נערך בימים אלה המפגש המסורתי של בוגרי הפנימיה – הפעם, לראשונה, בברייטון עצמה, 74 שנים לאחר הקמתו של המוסד החינוכי.

"וויטינגהם קולג'" הוקם ב-1932. מייסדו ומנהלו החינוכי, יעקב הלוי, שנפטר בינתיים, בן למשפחת ביל"ויים מכובדת מראשון-לציון, ראה בו את מפעל-חייו. הלוי, שכיהן בעבר גם כיושב ראש הפדרציה הציונית בבריטניה, לא בחן מעולם את בית-ספרו בעיניים של איש-עסקים. ככימאי מצליח ובעל שם יכול היה לגרוף במקצועו הון עתק, אילו רק רצה. אבל, הדם הביל"ויי שזרם בעורקיו לא נתן לו מנוח.

כשייסד את בית הספר, בהון-יסוד של שתי לירות שטרלינג, עמדה לנגד עיניו מטרה אחת בלבד: לטפח את החינוך העברי-ציוני בקרב תלמידיו במסגרת המסורתית של קולג' אנגלי, עם פנימיה, עם מגרשי משחקים ועם כל אבזרי הספורט המקובלים בבתי-ספר כאלה באנגליה. כבר מראשיתו יועד בית הספר- שזכה לחסותה של ההסתדרות הציונית - לגילאי 7 עד 18, והכשיר את תלמידיו לבחינות הבגרות ולבחינות הכניסה לאוניברסיטה. מדי שנה יצא מבין כתליו מחזור של 240 תלמידים.

"וויטינגהם קולג'" היה בית הספר הראשון באנגליה שבו לימדו עברית בהברה ספרדית. סגל המורים נברר בקפידה רבה, ומטבע הדברים – רובו היה נוצרי. אבל עובדה זו לא פגעה בזיקתו היהודית-ציונית של המוסד. יתר על כן: מרבית המורים הפכו עד מהרה ל"משוגעים" לציונות. דוגמה מובהקת לכך היא מי שהיה סגן המנהל, פרדריק סמית, הפרוטסטנטי, שכיהן בתפקידו מאז 1940 ועד ליומו האחרון של המוסד החינוכי. סמית, היסטוריון וולשי נודע, התמחה בעיקר ביהדות ואף פיטפט מעט עברית. הוא נחשב מומחה ממדרגה ראשונה בענייני המפלגות בישראל והתמצא בהבדלים הדקים ביניהן. את היכרותו עם ישראל עשה תחילה באמצעות ספרים ומאוחר יותר הירבה לפקוד את הארץ.

סגל המורים ב"וויטינגהם קולג'" היה מורכב מעילית המחנכים באנגליה. הידועים שבהם היו: מקס לנדאו, מתמטיקאי בחסד עליון ונכדו של פאול ארליך, ממציא הסאלורסן (תרכיב נגד מחלת העגבת); פרופסור יוסף יפה, לשעבר פרופסור מן המניין במכון וייצמן; וד"ר ארנולד מאייר, פדגוג יהודי-אנגלי בעל-שם ומראשי מערכת החינוך בבריטניה. פרט פיקנטי: ב-1950 הצטרפה לסגל המורים של המוסד צעירה חיננית מישראל. היתה זו המורה לעברית, שולמית אלוני.

במשך השנים נשלחו למוסד זה אלפי נערים יהודיים מכל רחבי תבל. ברשימת הבוגרים הראשונים אפשר למצוא, בין היתר, את נכדו של הרצל, את בנו של המנהיג הציוני זליג ברודצקי ואת בנו של גנרל קיש. בין התלמידים הבולטים בשנים מאוחרות יותר אפשר למצוא את יוסף ספרא, כיום הבנקאי הברזילאי עתיר הנכסים, שעם בני מחזורו נמנה גם כותב שורות אלה.

הקבוצה הישראלית היתה מאז ומתמיד הדומיננטית ביותר בבית הספר, הן מבחינת מספר התלמידים והן מבחינת ההשפעה החברתית שלה. התלמידים הישראליים, בדרך כלל בני משפחות אמידות, נשלחו על-ידי הוריהם כדי לספוג חינוך ציוני בצד השכלה כללית רחבה ונימוסים אנגליים. ברשימת הבוגרים מישראל אפשר למצוא כיום רבים התופסים עמדות-מפתח במשק שלנו.

ענייני בית הספר התנהלו במישרין עד שנת 1965, השנה שבה החליט מנהלו, יעקב הלוי, לפרוש לגימלאות. הלוי העביר את הפנימיה לחסותה של ועדת נאמנות, המוכרת על-ידי ממשלת בריטניה, בעזרת שיתוף-פעולה מצד הורי התלמידים הבוגרים. באותם ימים גדל מספר התלמידים והיה צורך להגדיל את שטחו של בית הספר. הלוי רכש אחוזה בת למעלה מ-200 דונם בהנד-קרוס פארק, בקירבת המוסד. חבר הנאמנים סירב לתמוך בתוכנית, שהיתה כרוכה בהוצאות כספיות רבות. וכך, על אף הפצרותיו של הלוי, לא נבנו בנייני מגורים נוספים, ותלמידים רבים נאלצו ללון בכיתות.

מצבו של המוסד הורע, ובמאי 1967 ננעלו שעריו, והתלמידים פוזרו במוסדות-חינוך באיזור. גרוע יותר היה מצבם של מורי בית הספר, שנותרו ללא פרנסה, וכזה היה גם גורלו של פרדריק סמית, סגן המנהל וידיד-ישראל. הגורל, קרוב לוודאי, תיעתע ב"וויטינגהם קולג'". ימים מספר לפני שננעלו שעריו בפני התלמידים היהודיים, פרצה שריפה קטלנית בבית-ספר נוצרי סמוך, ומספר תלמידים ניספו. השאר הועברו ל"וויטינגהם קולג'".

מאז נסגרה הפנימיה נוהגים בוגריה להפגש מדי שנה, במרבית המקרים בארץ, אך גם מחוצה לה. הרוח החיה במפגשים אלה והמנצח עליהם ביד רמה הוא פרדריק סמית, שלמרות למעלה משמונים שנותיו, עדיין לא נס ליחו, כשלצידו מסייע, במימון המפגשים, הבנקאי מברזיל, יוסף ספרא. הפעם, כאמור, חזרו הבוגרים לכור-מחצבתם, ברייטון, כשהם מעלים זכרונות רחוקים על חורבות מה שהיה פעם כור-מחצבתם החינוכי.

ראובן לייב, בוגר הפנימיה, הוא עיתונאי. שימש בעברו כעורך וכתב ב"ידיעות אחרונות" וב"קול ישראל".