דיוויד פוטורדי זוכר היטב את בוקר ה-11 בספטמבר, 2001. הוא עבד באותה תקופה כמפיק בתחנת טלוויזיה בצפון-קרוליינה. ה-11 בספטמבר, למיטב זכרונו, התחיל כבוקר רגיל, אולי אפילו קצת משעמם. הוא לא ציפה לאירועים יוצאי-דופן.
קצת לפני השעה תשע, הדברים השתנו. לכלי-התקשורת החלו לזרום דיווחים על מטוסים שהתנגשו במגדלי התאומים בני-יורק.
ג'ים פוטורדי, אחיו של דיוויד, הגיע באותו הבוקר למקום עבודתו, בקומה ה-95 של המגדל הצפוני ב[[מרכז הסחר העולמי]]. ג'ים עבד בחברת מחשבים גדולה ומצליחה. בשעה 8:46, מטוס בואינג 767 התנגש בבניין. הקומות העליונות של המגדל עלו באש. ג'ים נהרג. אחיו הצעיר הבין זאת מיד לאחר ששמע על הפגיעה במגדלים.
"כאשר ראיתי את התמונות ממרכז הסחר העולמי, הבנתי שהעולם השתנה לחלוטין. באותם רגעים התרחש אסון ברמה הלאומית, הבינלאומית, אבל בשבילי היה זה בראש ובראשונה אסון אישי. אחי הגדול נרצח. הרגשתי שעולמי התמוטט, החיים התרסקו אל הקרקע, כמו הבניינים שהתמוטטו שוב ושוב על מסך הטלוויזיה".
בשיחה עם וואלה! חדשות, חמש שנים לאחר הפיגועים, אמר פוטורדי כי העצב עדיין קשה מנשוא. "ממשיכים לחיות, לעבוד, יש רגעים שמחים, רגעים פחות שמחים, אבל תחושה איומה של צער מלווה אותי לכל מקום. ג'ים היה אחי הבכור, חבר נפש שלי במשך שנים רבות. גם היום, אפילו שעברו חמש שנים, קשה לי לעכל את העובדה שהוא לא יהיה איתי במהלך המחצית השנייה של חיי".
בשבועות הראשונים לאחר מתקפת הטרור, פוטורדי מיעט להשתתף באירועי זיכרון גדולים. הוא הסתגר בביתו שבצפון-קרוליינה. "היה בי המון כעס, וכמו כל אמריקאי, רציתי להעניש את הטרוריסטים. אבל הדברים שנאמרו על ידי בוש ובכירי הממשל לא מצאו חן בעיניי. הייתה אווירה לאומנית, כוחנית, הכרזות מלחמה. דיברו על מאבק בין תרבויות, מלחמה נגד הטרור. הייתי באבל על אחי הגדול שנהרג ולא הרגשתי שאני צריך להתגייס למען תעמולה מלחמתית".
בוש מתנהל בצורה קיצונית ואטומה
רגשותיו השליליים כלפי ממשל בוש רק התעצמו עם תחילתה של המלחמה באפגניסטן. "ראיתי בטלוויזיה תמונות מאפגניסטן, הבנתי שנהרגים שם לא רק טרוריסטים, אלא גם אנשים פשוטים. אחים גדולים, אבות, בנים. בגלל מדיניותו של בוש אלפי אנשים באפגניסטן מרגישים את הכאב הגדול ביותר שקיים, כאב השכול. אני נחרד מהמחשבה על כך".
התמונות שראה מהטלוויזיה גרמו לו לצאת מהבית. הוא הצטרף לקבוצת פעילי שלום, שקיימו צעדת מחאה מהבית הלבן בוושינגטון למרכז הסחר העולמי בניו-יורק. "לא ידעתי מי האנשים האלה, אני לא טיפוס של הפגנות ורוב חיי התרחקתי מעיסוק בפוליטיקה. ההחלטה להצטרף לצעדת המחאה הייתה ספונטנית לחלוטין".
במהלך הצעדה פגש דייויד את ריטה לאזאר, שאחיה הצעיר אברהם זלמנוביץ' נהרג גם הוא בפיגוע בניו-יורק. מאוחר יותר הצטרפו גם בני משפחתו של דייב אמונדסון, שנהרג בפיגוע בפנטגון. "הופתעתי לפגוש אותם. זה העציב אותי, ועם זאת שימח אותי, כי הפסקתי להרגיש לגמרי לבד. מצאתי שותפים לכאב, שותפים לדרך".
עם סיום צעדת המחאה החליטו דייויד ובני משפחת אמונדסון לפנות למשפחות נוספות שיקיריהן נרצחו ב-11 בספטמבר, ולנסח קריאה משותפת נגד פגיעה באזרחים חפים מפשע. "בהתחלה היה קשה לגייס משפחות נוספות. רבים לא הסכימו עם המסר שלנו. גם אלה שהרגישו הזדהות, לא תמיד מצאו את כוחות הנפש לקום ולפעול".
למרות זאת, כמה עשרות משפחות הצטרפו. בשנת 2002, כאשר החלו ההכנות למלחמה בעיראק, המשפחות השכולות החליטו להתארגן בצורה רשמית, על-מנת לקחת חלק בהפגנות נגד המלחמה.
"לקח לאנשים זמן להבין כי ממשל בוש פועל נגד האינטרסים של ארצות הברית. במקום לחזק קשרים עם גורמים מתונים במזרח-התיכון וליצור חזית משותפת נגד הטרוריסטים, בוש מתנהל בצורה קיצונית ואטומה. המלחמה בעיראק הוכיחה זאת, וגם המלחמה האחרונה בלבנון. מדוע ארצות-הברית לא כפתה הפסקת אש בתחילת הלחימה?", שואל פוטורדי בכעס.
פוטורדי עזב את עבודתו כמפיק טלוויזיה, והפך למנכ"ל במשרה מלאה של ארגון המשפחות, אשר כולל כיום קרוב למאתיים משפחות. "כמובן שהמשכורת שלי היא לא אותה משכורת, אבל אני לא מתחרט", הוא אמר. לטענתו, לא מדובר רק בתחושת שליחות, אלא גם בדרך להתמודד עם האבל. "אני עוסק בנושא כל הזמן, נמצא בקשר עם מאות בני-אדם שעברו חוויה דומה. זה בהחלט עוזר".
הבוקר, חמש שנים לאחר הפיגועים, דייויד פוטורדי וחבריו יקיימו עצרת זיכרון שקטה בניו-יורק. יחד איתם ישתתפו בעצרת משפחות שכולות מרחבי העולם כולל גם נציגים מישראל, לבנון ורצועת עזה. "המסר שלנו ברור", אומר דייויד. "אנשים מתונים חייבים לקום ולזעוק נגד קיצוניות ואלימות. זה טיפשי, מנהיגים קיצוניים נלחמים אחד בשני, מדוע שאנשים פשוטים ומתונים ישלמו את המחיר?".