בירה בחצר האחורית

"מדינה איננה נחשבת מדינה אם אין לה בירה מתוצרתה וחברת תעופה לאומית.
זה עוזר במשהו אם יש לה נבחרת כדורגל, אבל המינימום הוא בירה".

פרנק זאפה.

על פי אמות המידה שהציב זאפה, כולנו יכולים להירגע. ישראל היא מדינה לכל דבר. הלב ממריא אל-על, הנבחרת בדרך לזכייה בטוחה בגביע אירופה והגולדסטאר בדמינו לעד. יחד עם זאת, מבלי לפגוע בכבודה של הבירה הלאומית שלנו, כדאי שיהיו עוד כמה אופציות חלופיות.

כדי להגשים מטרה זו, ועל הדרך עוד כמה מטרות לא פחות חשובות, הוקם בשנת 2002 "מועדון הבירה הישראלי". מייסד המועדון הוא שגיא קופר, ידיד וקולגה מאתר מתחרה, איש בירה במלוא רמ"ח ומשהו איבריו. דברו אתו שתי דקות ותבינו לבד, שהאיש כנראה נולד במדינה הלא נכונה – יש בו תמימות ייקית, נימוס פולני, חביבות אירית וסנדלים תנ"כיות שתורמות לרושם ראשוני מוטעה של "עוד אידיאליסט נאיבי שעומד לקבל את הסטירה ולא יודע מזה". אבל מתברר שכולם טועים. מועדון הבירה הישראלי תופס תאוצה, ומבלי שנרגיש הוא הופך לאבן שואבת עבור חובבי הבירה בישראל.

המטרה העיקרית שלו היא לחשוף את שתיין הבירה לכמה שיותר מותגי בירה איכותיים, מקוריים וממוסחרים פחות. אם אפשר גם שהם יהיו מקומיים - מה טוב.
המועדון עורך סדנאות לבישול בירה ביתית וסדנאות טעימה ובעיקר מסייע ליבואנים קטנים להגיע אל התקשורת ולהציג עצמם בפני לקוחות פוטנציאליים. "תחרות הבירה הביתית", שנערכה לא מכבר בפעם השנייה היא דוגמה להתגלגלות עניינים בתחום. בתחרות הראשונה השתתפו כ-20 בירות שונות, והגיעו כ- 150 מבקרים שטעמו ודירגו כל בירה לפי טעמם. התחרות הפעם הייתה הפנינג של ממש. השתתפו בה 40 סוגי בירות אותן טעמו לא פחות מ- 400 מבקרים! וזה הישג בלתי רגיל שאין לזלזל בו.

הטרנד החדש בעולם הבירה הישראלי הוא בישול בירה ביתית (Micro Breweries). בארה"ב, אין עיר שלא מתגאה בבירה לוקאלית שלה, כשבירת הבירות הביתיות היא פורטלנד, עיר אפרורית וגשומה, שמגדלת כ- 40 בשלנים ביתיים, איכותיים שאהובים על ידי המקומיים. בישראל - כמו מתקפת הליקרים הביתיים שעברה עלינו לפני שנה-שנתיים - הגיעה תורה של הבירה, וממש מתחת לאף צמחו להן עשרות מבשלות ביתיות, או אם תרצו - "מבשלות בוטיק". דרך אגב, 200 אלף ליטר בירה בשנה הוא הגבול העליון עבור מבשלת בוטיק, כמות עצומה לכל הדעות, ויש כבר כאלה החולמות לעקוף אותה.

בישול בירה הוא מעט מורכב יותר מהכנת ליקר ביתי, מפני שהבשלן נאלץ לרכוש ציוד וחומרים לא זולים, וללמוד היטב את רזי ייצור הבירה. תסיסה, בישול, קלייה, סינון הם רק חלק מהשלבים במשימה הלא פשוטה הזו, אך כשהיא מבוצעת כמו שצריך התוצאה שווה כל שקל וכל טיפת זיעה שהושקעו בה. מין בייבי אלכוהולי עם כתר קצף.
הבעיה, כמו בכל דבר בחיים כמעט, היא כסף. המיסוי על בירה ממבשלות המייצרות כמות קטנה גבוה בהרבה מהמיסוי ברוב מדינות אירופה וארה"ב. לבשלנים הביתיים אין את היכולת הכלכלית להכין את הבירה, לפרסם ולשווק את עצמם כמו חברות הענק "טמפו" (גולדסטאר, הינקן, מכבי, מרפי'ס) וקוקה קולה (קרלסברג, טובורג, וויינשטפן, גינס), והבירות נשארות, על פי רוב, בגטו הצפוף והמתסכל של "הבירות הטובות שאף אחד לא מכיר".

"מועדון הבירה הישראלי" עוזר ליצרנים הקטנים לגדול ולהיות חלק, אפילו קטן, משוק הבירות המקומי. הוא מקשר בינם לברים בערים הגדולות, בתקווה שאלה ימזגו ללקוחות בירה חדשה ופטריוטית. מבשלת בירה מפותחת עשויה לספק לא מעט מקומות עבודה, לפרנס משפחות רבות ואולי, תאמינו או לא, להוות מוקד משיכה תיירותי בייחוד כשהיא נמצאת באזור שכוח אל.

פרט אחד הציק לי בחזון המועדון: סימון הנפח על כוסות. אין ספק שיש ברים, מועדונים ומסעדות שמרמים ומגישים בירה בכוסות בעלות נפח קטן יותר מהמוצהר וזה נכון גם לגבי משקאות אלכוהוליים חזקים יותר, אבל המקומות האלה הם מיעוט ורוב התעשייה לא עובדת ככה. לכן, הדרישה שמידות הסטנדרט של בירות בארץ יהיו שליש וחצי ליטר, ומנת אלכוהול יהיה 60 מ"ל, הן מעט פומפוזיות לטעמי. אפשר להבין את העיקרון שעומד מאחוריהן, אך זו מלחמה מיותרת. בעיני הגיונית יותר הדרישה של מועדון הבירה לחייב, על פי חוק, לציין את כמות המשקה בתפריט. כך יימנעו אי הבנות, רמאויות ורגשות "דפקו אותי" מצד הלקוח.

כדי להצטרף למועדון הבירה, שלחו מייל ל:
support@israelbeers.com (מה עם אתר אינטרנט מסודר?), בקשו להצטרף לפעילויות חינם אין כסף, ולהיות חלק ממהפיכת השיכר הישראלית.

אני הצטרפתי, מה איתכם?