איש קיטנה גדול

ג'ון קיטנה

גיל: 33

עונות בליגה: נכנס לעשירית (שיחק בסיאטל, סינסינטי ועכשיו דטרויט)

מכללת סנטרל וושינגטון

אחרי העונה האחרונה על הספסל של הבנגאלס ג'ון קיטנה החליט שמשהו צריך להשתנות. אמנם להיות המנטור של שחקן כמו קרסון פאלמר זו חוויה לא רעה, נראה מאוד מרשים ברזומה ומשהו מגניב לספר לילדים בעוד שנתיים, כשפאלמר יזכה באליפות עם סינסינטי, אבל הרי לא בשביל זה הוא הגיע אל ה-NFL.

כשקיטנה סיים את לימודיו במכללת סנטרל וושינגטון, שם היה קוורטרבק מצוין והביא את המכללה להישגים לא רעים, הוא החליט שחלום חייו הוא להיות מורה, לא שחקן פוטבול. הוא התחתן עם ג'ניפר, אותה פגש במכללה, שהפכה ברבות הימים למורה לחינוך גופני, והם צעדו בשביל המואר אל חיי חינוך מאושרים. קיטנה לא חיפש את עתידו הווירטואלי בליגת ה-NFL, בייחוד מכיוון שהעובדה שלא נבחר בדראפט לא הובילה את דרכו אל הליגה המקצוענית. כנוצרי אדוק ואיש משפחה למופת ג'ון ראה את הישגי חייו בתרומה לקהילה.

אבל הטלפון צלצל, וכשמסיאטל הזמינו אותו לבוא אל מחנה האימונים, התכניות לפתע השתנו. הוא הגיע אל המחנה ובסופו הוחתם על ידי הסיהוקס כשחקן חופשי. הוא ישב שנה אחת על הספסל של הקבוצה, מתבונן ולומד מוורן מון הוותיק את העבודה. בשנה שלאחר מכן הוא וג'ניפר עזבו את אמריקה ונסעו לספרד לשנת פוטבול מאושרת.

זו היתה השנה החמישית של ליגת הפוטבול האירופית, סל הכביסה המלוכלכת של ה-NFL. קיטנה הגיע אל ברצלונה והוביל את הדרקונים לאליפות הליגה האירופית, ונבחר לשחקן המצטיין של השנה. אחרי הישגים כה מרשימים הוא שב אל סיאטל וציפה לקבל דקות משחק אך התחיל את העונה כמחליפו של גאס פררוט. כל מחליף שהיה לפררוט אי פעם יודע שהוא יכול להיות אופטימי. פררוט הוא אחד שתמיד תהיה לך הזדמנות להחליף אותו, קשה לזכור עונה אחת שהוא סיים במלואה. ואכן אחרי ארבעה משחקים ג'ון מצא עצמו על המגרש ולא ירד ממנו בעונה וחצי הבאות. אבל בסיאטל עדיין לא לגמרי התרשמו והם העבירו אותו בטרייד לסינסינטי.

גם שם קיטנה חווה מספר שנים לא פשוטות, הוא שיחק אבל לא הביא נצחונות, אבל בעונת 2003 הכל השתנה - מעמדו של קיטנה, ההסתכלות עליו, ההערכה ממנו. אבל גם זה לא הספיק. קיטנה הביא את הבנגאלס, בעונת הבכורה של המאמן מרווין לואיס, לעונה הראשונה ללא הפסד לאחר שבע שנים. הם סיימו במאזן 8:8 וקיטנה סיים עם מספרים מרשימים (3,591 יארד, 25 ט"ד). הוא קיבל את תואר שחקן הקמבק של השנה אבל התחושה היתה שימיו כקוורטרבק פותח ספורים.

פאלמר צעד בשערי העיר בקול תרועה. אחרי קריירה מהוללת ב-USC, זכייה בתואר ההייזמן וציפיות לקריירה של היכל תהילה, השמיים היו הגבול בשבילו. קיטנה נדחק אל תפקיד המנטור - באמריקה אתה לא מאבד את תפקידך לכוכב הצעיר, אתה מקבל הזדמנות להיות המורה הרוחני שלו, היועץ, המנטור. וכך, המורה למתמטיקה מטקומה,וושינגטון, הפך להיות לאביו הרוחני וחברו הטוב של השחקן שיחזיר אותו אל הספסל ואת הקריירה שלו אל צד המגרש.

קיטנה שיחק במשחק אחד בלבד בעונה שעברה, המשחק האחרון, נגד האלופה העתידית פיטסבורג, כשפאלמר נפצע. זה לא היה משחק חייו. לעלות קר מול ההגנה הכי טובה בפוטבול, קיטנה לא התרסק אבל גם לא הרשים. הוא סיים את המשחק עם טאץ'-דאון אחד ושתי חטיפות והחליט שהקריירה שלו חייבת לנסוק.

בסיום העונה הוא התחיל לחפש חלופות. הוא נפגש עם הג'טס ועם בולטימור אבל דווקא בהתקפה של מייק מארץ בדטרויט, עם המאמן הרוקי רוב מארינלי, הוא הרגיש שיש לו סיכוי. הוא היה אמור להתחרות על תפקיד הקוורטרבק הפותח עם ג'וש מק'קאון, אבל היה לו ברור שהתפקיד יהיה שלו.

המהלך הזה מציג שורה של מהלכים מעניינים, אגב, שהתנהלו בשוק ההעברות של הקיץ האחרון – קבוצות מחתימות קוורטרבקים מחליפים, כגון קיטנה, לתפקיד הפותח וקוורטרבקים שפתחו כל הקריירה שלהם (או ברובה) הופכים לשחקני משנה לקווטרבקים טובים בהרבה (ראה ג'ואי הרינגטון במיאמי וג'ף גארסיה בפילדלפיה). ספק חילופי דורות (למרות שקיטנה הוא לא ממש הדור החדש), ספק הודאה בטעויות.

הרינגטון היה אמור להיות הרבה יותר גדול ממה שהוא הצליח להיות. הוא ניסה, באמת ניסה. בדטרויט בנו סביבו קבוצת התקפה עם פוטנציאל אדיר, עם הרסיברים רוי ויליאמס ורוג'רס (שעף בפגרה) והטייט-אנד מרקוס פולארד, אבל הרינגטון לא הצליח למצוא אותם ולא הצליח להביא נצחונות. מאמנים התחלפו כמו גרביים מלוכלכים ועפו מהקבוצה כמו בדלי סיגריות משומשות וכלום לא עזר. המסקנה היתה ברורה – הרינגטון חייב ללכת.

דטרויט מנסה להיבנות עכשיו עם קבוצה חדשה ומעניינת. הם הביאו מאמן טרי עם מאמן התקפה ותיק בעל עבר עשיר, שיהיה המנטור שלו, קוורטרבק ותיק שאף פעם לא הצליח להרשים אבל תמיד היה כמעט. רסיברים חזקים (קורי בראדפורד שהגיע מגרין ביי אמור לתת מענה בתפקיד הרסיבר השני) והגנה לא רעה.

קיטנה, בכל אופן, מקווה להפיק מעצמו עוד שלוש או ארבע שנים טובות ולפרוש חזרה אל ההוראה, אל שלושת ילדיו המקוריים (ושני אחייניו שהוא מאמץ), אל העמותות שהקים לעזרה קהילתית ותרומות לכנסיות הקרובות למקום מגוריו. בדטרויט חשים אופטימיות שזהירה ומקווים שאולי השנה שלהם סוף סוף הגיעה.