משת"פים ברישיון

הגבול הפרוץ שהותירה מלחמת לבנון השנייה מהווה בימים אלו מוקד עליה לרגל וכניסה לשארית הפליטה של מה שנודע כצד"ל – צבא דרום לבנון - המבקשים להציל את חייהם מציפורני חיזבאללה.

צד"ל היה ארגון צבאי לכל דבר, שבמשך שנים נלחם לצידו של צה"ל בלבנון במאבק הבלתי פוסק כנגד ארגוני המחבלים. לכל אורך שנות הלחימה, לחמו אנשי צבא מחלקה הדרומי של לבנון לצד ישראל. עם נסיגת צה"ל מלבנון, במאי 2000, התמוטט צד"ל. רבים מחייליו ובראשם אנטואן לאחד, ברחו לישראל. כיום לוחמי צד"ל חיים ביננו, חלקם קיבלו אזרחות ישראלית ויש מי שעבר להתגורר בחו"ל.

בשבת החולפת, בשעה 06:00, הייתה זו פ' הקשישה שהותשה מללכת ונתלתה על גדר התיל שהחליפה את גדר המערכת בין ישראל ללבנון – בנקודת הגבול שנפרצה לטובת כוחות צה"ל, בדרכם לקרב בחזית המזרחית. הישישה התיישבה בשלב מסוים על החול הלוהט, השעינה את ראשה על בקבוק מים כמעט ריק ונראתה כמי שעומדת לאבד הכרתה. היא חבשה כובע לבן ונשאה עימה שקית ניילון לבנה מלאה בתרופות.

אותה גברת הביטה כל העת לצידו השני של הגבול וניסתה להקשיב לזעקות העידוד והדאגה של בתה, שהמתינה שם עם בעלה וקרוב משפחה נוסף. הבת ביקשה מהחיילים שיאפשרו לאם לחצות את הגבול, כשהיא דומעת ורועדת מהתרגשות. מדי פעם הניחה את פניה בין ידיה ויבבה בבכי, עד שהתעלפה ופונתה לבית החולים.

בני המשפחה ניהלו שיחות טלפון ממושכות עם אנשי קשר שונים, כנראה בדרג המדיני, לקבלת אישור למעבר האם, שהייתה בשלב מסוים בסכנת חיים, את הגבול.

אלא שהאישור התמהמה וללא החלטה חד משמעית של הדרג המדיני, לא יכלו החיילים לעשות מאום, להוציא תצפית אינטנסיבית לעבר הישישה, מחשש שתותקף על ידי אנשי חיזבאללה שצפו מקרוב מאד במתרחש. כן סיפקו החיילים מים והקפידו שפ' אינה מאבדת את הכרה. ההחלטה במצבים כאלו אינה של חפ"שניקים. היא נתונה, בכל מצב ובכל אירוע, אך ורק לדרג המדיני. זה גם מה שהבהירו החיילים למשפחה המתוחה.

ההוכחה לכך שרק הדרג המדיני הוא הקובע, התבררה באירוע בו הועברו צד"לניקים לישראל ללא אישורים מתאימים. התוצאה: עד היום הם שוהים בבסיס צבאי בצפון הארץ עד שמישהו יקבל החלטה בנדון. לעומתם, צד"לניקים שכן התמזל מזלם שבועיים קודם לכן, היו בני משפחה שבזכות סיפורם הכואב הנחה שר הביטחון עמיר פרץ בכבודו ובעצמו, כשהוא מדלג על כל השלבים המקובלים, להכניסם לארץ ולהגיש להם סיוע הומניטארי.

השאלה היא מדוע אין הדרג המדיני דן בסוגיה זו וקובע הנחיות ברורות וחד משמעיות ובלי לתת תחושה של עשיית טובה בגלל סיפור אנושי טוב ואולי קצת יחסי ציבור לשר שקרנו בצניחה. יש מקום לשוב ולדון בסוגיה זו, לקבוע כללים ברורים וגם גמישים ולאפשר את האיחוד הזה שהוא כל כך אנושי ולו רק למען ייראו שאנו לא זורקים אחרי שמשתמשים.

בימים שהיה נוח, השתמשה בהם מדינת ישראל כמוצאת שלל רב. בחלוף הימים, בואך היציאה מלבנון בשנת 2000, היה מי שחשב כי אותם חיילים יוכלו להוות חומה אנושית בצורה כנגד ומול חיזבאללה. ראש הממשלה דאז היה מאלו שהעדיף קו חשיבה זה והמדינאים נגררו לחשיבה שהייתה נוחה באותם ימים. המלחמה האחרונה הוכיחה, כי המחשבה הזו הייתה הזויה. לא צריך היה להגיע למלחמת לבנון השנייה כדי להבין שישראל פיספסה בגדול. מישהו צריך לומר אמירה, לחשוב חיובי ולזכור שלאורך המלחמה האחרונה מה שהיה חסר לנו, כצבא מיומן, היה מודיעין. ועולה השאלה: איך יהיה מודיעין, אם זה היחס למקורות הוא כזה?

אין זה סוד שמשפחות אנשי צד"ל לשעבר שנמצאות בכפרי דרום לבנון נתונות לאיומים בפגיעה פיזית, בעיקר לאחר הפסקת האש הנוכחית. גם הישישה הנ"ל, מתברר, נותרה ללא בית. אנשי החיזבאללה הוציאו אותה משם בכוח, גירשו אותה ואיימו על חייה והיא ברחה.

האישה נותרה שעות ארוכות מעבר לתיל כשאט אט החלו להתקבץ במקום אנשי חיזבאללה. מידי פעם ניסו להתקרב ולמשמע דריכת תתי המקלע, שבו כלעומת שבאו. החיילים עשו את מלאכתם בזהירות. מחד, שמרו על שלומה ומאידך; מנעו עימות שיצית את קו הגבול בימים כל כך רגישים.

בעיצומן של שעות ההמתנה הגיע למקום קצין בכיר. לאחר מו"מ טלפוני ממושך קיבל אישור של הנוגעים בדבר, ניגש עם בקבוק מים אל הגדר, הבחין במצבה הקשה של הקשישה ובתוך דקות היא הושכבה ברכב צה"לי ומשם הועברה לאמבולנס הישר לבית החולים. זו הייתה גדולת נפש של קצין בצה"ל, שהוכיח שלא הכל אטומים למצבים כל כך אנושיים.

דרמות כאלו ליוו את הימים מאז המלחמה ומהיום אי אפשר עוד לחצות את הגבול, כי בניית הגדר הושלמה. עם זאת אסור לשכוח שגם גבול יכול להיות לפעמים וירטואלי.