חמישה סרטים שבטח לא יראו להם בזמן הטיסה

עוד שבוע וקצת לחגיגות ה-"5 שנים ל" ומנקודת המבט הלכאורה מפוכחת שלנו, הרי שנושא חטיפות המטוסים בשמי ארצות הברית טופל, אולם עדיין לא התפתח מאז אותו תאריך, שנשמע קצת כמו קיצור לרשת פיצוציות, באופן המספק, או אפילו המצופה בקולנוע האמריקאי. או במילים אחרות "עוד לא ראינו דם". גם אם יקח עוד זמן עד שאיזה ג'יימס קמרון או מייקל ביי, חמושים במפיק עתיר תקציב יבנו מודלים של הבניינים וירסקו עליהם מטוסים, אפשר לחוש איזושהי התקדמות ולומר שבהחלט עברנו כברת דרך, גם אם לא ארוכה דיו מ"השעה ה-25" ועד ל"טיסה 93" (כברת הדרך: לפחות 68). בכל מקרה, סביר להניח שבישראל ייקח הרבה יותר מחמש שנים עד שנתחיל לראות סרטי "הפסדים" על מלחמת לבנון. אצלנו ב"הצעת הגשה", תמיד נהנים להיזכר בימי העבר התמימים, בהם חטיפת מטוס - בין אם רוסיה, גרמניה, טרוריסטים או קבלנים פרטיים היו מאחורי המעשה – תמיד היתה נפתרת לטובת הטובים - הוליווד. עם עליית "טיסה 93" לאקרנים (ואם אתם ממש רוצים אתם גם יכולים לקשר את זה לקשקוש הזה עם סמואל ג'קסון והנחשים) להלן החמישייה הפותחת של סרטי "זה אולי נראה רע עכשיו, אבל בסוף הכל יסתדר", שלעולם לא תזכו לראות בזמן טיסה. אלוהים מברך את כולכם.

ג'ון קאטר הוא שוטר לשעבר עם פה מלוכלך, גישה אגרסיבית לחיים וכסא אסטרטגי בטיסה 163, שעומדת להיחטף ע"י צ'ארלס ריין ושלטון הטרור שלו (הכולל את אליזבת' הרלי, כאילו בשביל להזכיר לנו לא להיבהל, אנחנו בסרט וככה לא באמת נראים טרוריסטים). מבחינת ז'אנר האקשן, שנת תשעים ושתיים שייכת יותר לעשור שלפניה, כך שאין יותר מדי שטחים אפורים בין הדמויות הטובות והרעות. ווסלי סנייפס מוסיף פלפל, איבוניקס וקונג פו לאי הצייתנות של הארי המזוהם, בעוד ברוס פיין (בתור צ'רלס ריין) הוא דמות רעה מסרט של דיסני, ללא רחמים, חרטה וכבוד לחיי אדם. האם אין אף אחד שיושיע?.

ואן ליינר מפורסם: קאטר: "צ'רלי, אתה משחק ברולטה?" ריין:"בארועים מיוחדים" קאטר:"הנח לי לעוץ לך עצה, תמיד תהמר על שחור!".

טרוריסטים חמושים בפצצה משתלטים על ג'מבו שהמריא מאתונה לכיוון וושינגטון די. סי, לכאורה כדי לשחרר את מנהיגם. לוטננט גראנט (קורט ראסל) חושד במניע נסתר ומסתנן, יחד עם צוות ימ"מ למטוס הגדול בכדי להיפטר מנגע הטרור. תוך כדי השימוש המלחיץ בדיילת הנאה (האלי ברי) כצינור להעברת מידע, הסימון העיקש למטוסי הקרב האמריקאים שלא יירו והפירוק המיוזע של הפצצה הקטלנית, ניתן להבחין בסטיבן סיגל בתפקיד קטנטן והכי פחות קשור לטיי-קוואן דו שהיה לו עד היום. ג'ון לגוויזמו המצוין בתור לוחם הימ"מ הקשוח, אך טוב הלב.

וואן ליינר מפורסם: סרג'נט קאפי מפיני משתכנע לתת לחבר'ה צ'אנס לנסות להשתלט על המטוס: "לדעתי אנחנו מסתכלים לכלב מת בתוך התחת, אבל זה שווה נסיון".

נשיא ארצות הברית ג'יימס מרשל (הריסון פורד) חוזר ממוסקבה - לאחר שנאם שם נאום חשוב – ומגלה לתדהמתו (ולתדהמת משפחתו) כי איואן קורשונוב (גארי אולדמן), טרוריסט רוסי קיצוניסט, השתלט על "אייר פורס 1", לכאורה המטוס השמור בעולם. כעת לא נותר למרשל (שהיה כמובן נחת מוצלח בעברו) להשתלט חזרה על המטוס א-לה "מת לחיות" ולהציל את משפחתו הקרובה (בניגוד למשפחתו המורחבת שהיא כמובן העולם החופשי וכל מי שמאמין בחירות ובדרך האמריקאית הצודקת). נסו להשליך את הסינופסיס הנ"ל על ג'ורג' דבליו ותיווכחו עד כמה עלילת הסרט נראית היום מגוכחת אפילו יותר, מה"להציל את משפחתו" ועד ה"נאום החשוב". בכל מקרה אם ככה היה מתנהג נשיא ארצות הברית, הייתי הולך יותר למק'דונלדס.

ואן ליינר מפורסם: מרשל לקורשונוב שניה לפני זריקתו ממטוס נוסע: "עוף לי מהמטוס!"

קייל פראט (ג'ודי פוסטר), מהנדסת מנועי סילון במקצועה, עולה עם ילדתה היחידה על טיסה מברלין לניו-יורק, רק ימים ספורים, לאחר שבעלה (אבי הילדה), ספק נפל, ספק קפץ מן הקומה החמישית אל מותו. כאשר היא מתעוררת היא מגלה שהילדה נעלמה, דבר לכשעצמו מוזר מאוד בתוך מטוס, ובאמצע טיסה, אך בשביל לסבך עוד את העיניינים, כאשר קייל מתחילה לשאול את שכניה אם ראו את ילדתה, לא רק שאף אחד אינו זוכר שהיתה איתה ילדה, נראה גם כי אין רישום שעלתה ילדה העונה לשמה למטוס. כדי להוסיף להשערותיה של האמא המבולבלת (והצופים המבולבלים), על הטיסה נמצאים כמה נוסעים ערבים, שהחשד כמובן נופל באיזה שהוא שלב עליהם, לטענתם, מתוקף היותם ערבים (אפרופו חילחול 9-11), ומבחינתנו - אין לדעת. ג'ודי פוסטר היתה עושה תפקיד מאוד משכנע, גם אם היו מלהקים אותה ל"פעמיים בוסקילה", אבל הטוויסט בסוף לא ממש מספק, דבר ההופך את הסרט לבינוני מינוס. האוירה ההיצ'קוקית/קפקאית עד הגילוי המרגיז, מעולה.

ואן ליינר מפורסם: האיש הרע לקייל: "את מתכוונת להרוג את שנינו?" קייל: "לא, רק אותך!"

יורם גאון – קזבלן היפוכונדר שהפך לדבר הקרוב ביותר למטיף רדיו ימני-קיצוני ברשות המדינה – הוא נבחר לשחק, שנה בלבד לאחר מבצע אנטבה, את יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנפל בקרב על החזרת המטוס החטוף. ראויה לציון הזקפה הלאומית, שהחישה את הפקת הסרט, שיצא שנה בלבד (!) לאחר המבצע עצמו (ובאמת מעניין שהזכויות על הסרטת ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, טרם מומשו). מי שאינו מכיר את הסיפור המלא לא צריך לחוש לספריות הוידאו, אלא דווקא לספריה הציבורית – מדובר בבורות שהפן הקולנועי שלה הוא לא זה שמביך כאן. בכל אופן, סרטו של מנחם גולן, כטבעם של סרטים ישראלים מהתקופה, נראה לעיתים יותר כסרט תעמולה של ממשלת ישראל, כולל הופעת אורח מבריקה של שמעון פרס מעשן, מאשר תיאור אותנטי של מערך המבצע, אבל התוצאה בסופו של דבר בהחלט מהנה. גם חברי האקדמיה החליטו להעניק ל"מבצע יונתן מועמדות" לאוסקר, אותו הפסיד גולן למשה מזרחי ו"כל החיים לפניו".

וואן ליינר מפורסם: "שמע ישראל".