התכרסמות והתקרנפות

לאחרונה ציינה ישראל, אם כי בקול ענות חלושה, את יום השנה השלושים לגולת הכותרת של מלחמתה בטרור, מבצע אנטבה. שלושים השנים שחלפו מאז ניתנות לחלוקה לשתי תקופות דומות באורכן, אבל שונות לחלוטין באופיין:

- התקופה שבין אנטבה (1976) לאוסלו (1993), שבה כיהנו בעיקר ראשי הממשלה בגין ושמיר, ואשר הצטיינה בנחישות ובעמידה איתנה מול האויב, כאשר הדוגמא הבולטת בימי בגין היתה הפצצת הכור הגרעיני העיראקי, ובימי שמיר – הנחישות המדינית שלא היה לה אח ורע אצל אף ראש ממשלה מאז ימי בן-גוריון.

- התקופה מאוסלו עד היום, שבה פרשה ישראל מן המלחמה העקבית בטרור, שבה נתנה ישראל הישגים אדירים ורוח גבית לאויב והוכיחה לו כי דרכו משתלמת ומצליחה, שבה ראש ממשלה ישראלי (רבין) נפל קרבן לתככים ולהונאה של פרס וביילין והסכים להכניס ארצה את צבא הכיבוש הערבי, שבה ראש ממשלה ישראלי (ברק) ברח מלבנון והציע להפקיר כמעט את כל יש"ע ומחצית ירושלים לשליטתו של רב המחבלים ערפאת, שבה ראש ממשלה ישראלי (שרון) הפך את עורו והפעיל את צה"ל כדי לגרש יהודים מבתיהם בארצם, שבה ראש ממשלה ישראלי (אולמרט) זומם להמשיך במדיניות של שטחים תמורת טרור, אפילו תוך כדי ניהול כושל של מלחמה באויב מצפון. טענתו שישראל תיקח את גורלה בידה, פירושה: אם האויב אינו מצליח לגרשנו מארצנו, הבה נעשה זאת במו ידינו.

בשנים האחרונות עוברים על ישראל תהליכים הרי-גורל לגבי עתידה: תהליך אוסלו, הבריחה מלבנון, הגידור, ההינתקות, ההתכנסות. לכולם מכנה משותף החוזר על עצמו: התקפלות, נסיגה, שחיקה בכושר ההרתעה, בלכידות הפנימית, בחזון הציוני ובצדקת הדרך. ניתן להגדיר את המכנה המשותף כהתכרסמות, כרסום טריטוריאלי וכרסום אידיאולוגי.

מכנה משותף נוסף הוא הכרסום באמת, שהרי כל התהליכים שווקו באריזה מפתה, אם כי שקרית: תהליך אוסלו של פרס וביילין הוצג כ"תהליך שלום" המוביל ל"מזרח תיכון חדש"; תהליך הבריחה מלבנון מבית מדרשו של אהוד ברק הוצג כמרשם "לחסוך חיים של 25 ישראלים מדי שנה", חשבון דמים שהופרך במהלך חודש אחד בלבד של מלחמה כושלת של אהוד א'; תהליך הגידור של חיים רמון, דן מרגלית וקבלני הגדר (קשר פסול שלטון-תקשורת-הון) התיימר לספק "גדר ביטחון" אבל לאמתו של דבר נועד להשיב את ישראל ל"קו הירוק"; תהליך ההינתקות של שרון נועד להפסיק את הקזת הדם בעזה, אבל נתן רוח גבית לטרור, הממשיך להכות והפעם בתוך "הקו הירוק"; חזון ההתכנסות של אולמרט ("להפוך את ישראל למדינה שכיף לחיות בה") העמיק את תדמית "קורי העכביש" של ישראל בעיני אויביה, תדמית שהועצמה בקיץ 2006.

ועוד מכנה משותף לכל התהליכים הנ"ל: ההתקרנפות בשרות ההתכרסמות. התקשורת "החוקרת" התגייסה כאיש אחד כמעט כדי לשווק אותם לעם החזק יותר ממנהיגיו ומעיתונאיו. בהקשר זה לא נשאלו שאלות לגבי התועלת מול הסיכון בתהליך אוסלו, ומי שהעז להתריע מפני מלחמת אוסלו הצפויה מראש הוקע כ"ימין קיצוני"; מי שחלק על אופן הבריחה מלבנון הוצג כמי שרוצה להמשיך לבוסס בבוץ הלבנוני; מי שהיקשה לגבי עלות הגדר ויעילותה בהשוואה לאמצעים התקפיים למלחמה בטרור כמעט שלא קיבל גישה לאמצעי התקשורת "הממלכתיים"; מי שהעלה את הנימוקים של זכויות האדם כנגד גירוש יהודים מבתיהם בארצם במסגרת ההינתקות נפסל על-ידי מי שפוסל טרנספר ..... אלא אם כן מדובר ביהודים; מי שחלק על ההתכנסות הותקף על-ידי שומרי האתרוג הישן שרון והאתרוג החדש אולמרט.

מלחמת קיץ 2006 יצרה בקיעים (זמניים?) בחומה הבצורה של מגיני ההתכרסמות. אפילו ארי שביט, היצירתי והמרתק בין עיתונאי השמאל, החל בחשבון נפש נוקב של התהליכים העוברים על השמאל, ואף היפנה עורף לאולמרט. אבל גם הוא ("מה קרה לנו?", "הארץ", 11.08.06) לא הגיע למהפך התפישתי המתבקש. כל התהליכים שנמנו לעיל מתאפיינים בגישה של שטחים תמורת "שלום" ולמעשה שטחים תמורת טרור, כלומר אם נוותר על נתחי מולדת וקטעים מן החזון הציוני ונקריבם למולך "השלום" אזי אויבינו יסכימו שנחיה באזור. אבל, למרות ההתפכחות החלקית, אפילו שביט לא הצליח להשתחרר מן "הכיבוש", כלומר גם השבר של כל התהליכים לא הביאו אותו ואחרים למחשבה מחודשת שמא לא "הכיבוש" הוא הבעיה, ואולי כלל לא מדובר בכיבוש, שהרי אין עם יכול להיות כובש בארצו (אלא אם כן אינה ארצו).

אפילו בימים אלה, שבהם חובה לחקור את הכשלים המחשבתיים והארגוניים שגרמו לתפקוד הלקוי של הממשלה והצבא בחזית הצפונית (והדרומית), אין מנוס מחשבון נפש מעמיק ויסודי עוד יותר שיעסוק בשבר הציוני ובכרסום שייכותנו דווקא לפיסת אדמה זו. אפילו הביטוי הפוליטי הארור וחסר-המשמעות "שטחים" מוטב שיפנה את מקומו ליהודה ושומרון, השמות ההיסטוריים-גיאוגרפיים בני אלפי שנים, מלפני היות "כיבוש", "קו ירוק", ימין ושמאל.