מה נשתנה?

ברצף הפשלות של המלחמה באו לידי ביטוי באופן מקיף ויסודי כל חוליי הממסד בממשלה, בבטחון ובתקשורת – חוסר מקצועיות, שטחיות, תרבות השקר, הניתוק מהציבור והאדישות לגורלו, והיעדר רצון למעוך את האוייב. הממסד הזה נעדר מושג כלשהו איך לנהל מלחמה, וחסר יעדים לאומיים כלשהם שלטובת קידומם ניתן לנצל מלחמה שנכפית עלינו. התחום היחידי שבו מצטיינים העסקנים הללו הוא התרגילים הפוליטיים. לכך יש להם את כל התוקפנות, היוזמה, המחשבה והיסודיות, שנוכח החיזבאללה והחמאס אין להם זכר.

"המחאה לא ממריאה". זהו הספין החדש של אדוני הארץ – המניפולטורים והקומבינטורים שמניעים ויוצרים את דעת הקהל, שכעת התגייסו בכל כוחם להגן על הממסד. הם נהגו בחכמה. קודם נתנו לקיטור להשתחרר, והלכו, מטעמים טקטיים, כברת דרך קצרה עם המחאה, ואז החלו להטות את הפרשנויות לכיוון "הנכון".

הספין הראשון היה הנסיון לצבוע את המחאה כ'כתומה' ולמנוע ממנה את הלגיטימיות בדעת הקהל עקב שותפותם, לכאורה, של 'הכתומים' - תתי האדם המצורעים. ספין ההמשך מנסה להוציא את הרוח מן המפרשים כאשר אינו מפסיק להזכיר כי "המחאה אינה המונית". מילה לא נאמרת על היעדר מימון למחאת אנשי המילואים הנאלצים לשקם את פרנסתם כדי ללכת למכולת, ועל כך שעובדה זו סותרת את הטענות של מעורבות גורמים פוליטיים במאבקם, וכמובן שאין זכר להשוואות מתבקשות למימון האדיר המוזרם על ידי מדינות זרות אל רובן המוחלט של תנועות השמאל. קשה גם למצוא איזכור לכך שהמחאה של מוטי אשכנזי לאחר מלחמת יום כיפור זכתה להתעניינות הציבור רק לאחר חודשים רבים של ישיבה מתישה מול משרד ראש הממשלה. בתוך כך נוצר ספין עקיף נוסף על ידי ההתעסקות חסרת הפרופורציה בפרשת הנשיא על חשבון הפקת הלקחים מהליקויים הקיומיים שהתגלו במלחמה, והורדו מן הכותרות.

לבנון סיפקה לנו דוגמה קלאסית למצב הפוך. שם ראינו מה קורה כשמעצבי דעת הקהל כן רוצים להעצים תנועת מחאה - יש מאין. "ארבע אימהות", התנועה שפעלה להוציא את צה"ל מלבנון היתה קרובה מאד להגדרה של תנועה פיקטיבית. התקשורת בלבד היתה זו שהפכה אותה לגורם משפיע על ידי התגייסות מוחלטת לצידה וניפוחה ללא כל פרופורציה ובניגוד לכל כללים אתיים מינימליים. שם, כמובן, לא נאמרה מילה על הסיוע המאסיבי מגורמים פוליטיים, ואלמלא התקשורת ש'עבדה אצלה', הציבור לא היה יודע על קיומה של התנועה העלובה הזו. אז, דאגה התקשורת לכך שהמחאה "המריאה".

בימים אלה צומח לנו האסון הבא שקובעי סדר היום החליטו שאינו חשוב דיו. השבוע הזהיר ראש השב"כ יובל דיסקין, מפני המפלצת הטרוריסטית הצומחת ברצועת עזה ובצפון השומרון. התקשורת שאמנם הואילה לדווח על כך, מונעת את הפיכתו של הנושא הרה האסון הזה, למרכז השיח הציבורי. הידיעות הללו נדחקות לעמודים משניים, מהדורות החדשות אינן נפתחות בהן, וחברי הממשלה נשאלים על סורגים בכיתות בתי ספר יותר מאשר על האיום האסטרטגי המתפתח שם.

ברגע זה מונחת לרגלי התקשורת ההזדמנות לעצור את האסון הבא. יש בכוחה לדחוף את הפוליטיקאים לנקוט את הצעדים ההכרחיים לטפל טיפול אמיתי בדיכוי הטרור בעזה ובשומרון ובעצירת זרימת הנשק מציר פילדלפי. יש באפשרותה גם להסביר לציבור כי כל מחיר שנשלם היום הינו קטן לעומת זה שנשלם אם תימשך ההפקרות. האם זה יקרה, או שכשייפול טיל מעזה על כור אטומי יתחסדו הכתבים ויאמרו ש"איש לא התריע"?

בתקופה האחרונה למדנו דברים חדשים רבים. למדנו כי לא ניתן לנצח רק באמצעות חיל האוויר, למדנו שיש לשמור על חיל יבשה גדול ומאומן בסדיר ובמילואים, למדנו שיש לדאוג לימ"חים מסודרים ומצויידים, ואפילו למדנו שחיילים זקוקים לאוכל ולשתיה. התקופה הקרובה תוכיח אם התחלנו ללמוד את הלקח החשוב ביותר – טיפול אמיתי בבעיות הקיומיות שלנו ועצירת הסרטן של תרבות השקר והספינים בשלטון, בצבא ובתקשורת.