אחרי תקופה של שקט, הטרור חזר ל[[טורקיה]]. בשבוע האחרון היכתה במדינה סדרת פיגועים, שכתוצאה ממנה נהרגו שלושה בני-אדם ונפצעו עשרות. ארגון בשם "ניצי השחרור הכורדיים" נטל אחריות לפיגועים.
בתקשורת העולמית דווח כי הפיגועים הם חלק מסכסוך בין השלטון הטורקי לבין המיעוט הכורדי במדינה. ה[[כורדים]], שמהווים קרוב לחמישית מאוכלוסיית טורקיה, דורשים אוטונומיה תרבותית. הדיווחים הללו נכונים, אבל הם לא מכילים את כל הסיפור.
צבי בראל, הפרשן הבכיר של עיתון "הארץ" לענייני העולם הערבי-מוסלמי, אמר בשיחה עם וואלה! חדשות כי המצב בטורקיה מורכב יותר מאיך שמציגים אותו בחלק מכלי-התקשורת. "לא מדובר על סכסוך בין הממשל הטורקי לבין כלל האוכלוסייה הכורדית. בטורקיה חיים מיליוני כורדים, רובם הגדול אזרחים שקטים, חלק בלתי-נפרד מהחברה הטורקית. הקבוצות הבדלניות מהוות מיעוט זעיר מקרב הכורדים", הסביר בראל.
עיקר הבעיות נוגעות למזרח טורקיה, שם הכורדים מהווים רוב באוכלוסייה. "הכורדים במזרח טורקיה הם אוכלוסייה מקופחת מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. הממשלה לא משקיעה ומפתחת את האזור. בנוסף לכך, בטורקיה קיימים מזה עשרות שנים, חוקים נוקשים נגד גילויי תרבות כורדיים ונגד התארגנויות פוליטיות של כורדים".
הקיפוח המתמשך הוביל להקמתה של "מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK) בשנות השבעים. מקימיה היו צעירים כורדים ממזרח טורקיה, שדרשו אוטונומיה תרבותית לאזור. הזרוע הצבאית של המפלגה ביצעה עשרות פעולות אלימות נגד חיילים ואזרחים טורקים.
"בתחילת שנות התשעים, אחרי סדרה של פיגועים, הממשלה הטורקית החליטה להחריף את אמצעי הדיכוי. הרחיבו את המעצרים, ההתעללויות וההוצאות להורג. חמור מכך, הצבא נקט באסטרטגיה של כיסוח כפרים ועיירות. הרסו עשרות אלפי בתים", אומר בראל. על-פי נתוני האו"ם יותר משני מיליון כורדים במזרח טורקיה הפכו לפליטים. קרוב ל-30,000 איש נהרגו.
בשנת 1999 החלו להישמע בקרב ה-PKK קולות מתונים, שקראו לזנוח את המאבק האלים ולפעול בדרך דמוקרטית. "מה שקרה במפלגת הפועלים הכורדית", מסביר בראל, "זה תהליך מוכר בהיסטוריה של תנועות בדלניות: נוצר פילוג בתוך התנועה, בין המתונים לבין הניצים. תהליכים דומים התרחשו עם המחתרות הציוניות בשנות הארבעים, ולאחרונה גם ברשות הפלסטינית. כאשר היה פילוג בתנועת הפתח".
חילוקי-הדעות בין הפלגים התרחבו בשנים האחרונות, בעקבות מגמה מסתמנת של הקלה בדיכוי הכורדים. "באופן כללי, בשנים האחרונות ישנה הקלה מסוימת בדיכוי הכורדים. הסיבה העיקרית לכך היא רצונה של טורקיה להיכלל באיחוד האירופי", אומר בראל.
ההקלה מתבטאת בעיקר בתחומי התרבות והתקשורת. "ערוצי הטלוויזיה מורשים לשדר בשפה הכורדית שעתיים ביום, אבל רק בלילה, כדי שילדים לא ילמדו את השפה. עדיין אסור לפרסם ספרים בכורדית, אבל כבר מותר להשמיע מוסיקה כורדית. בתחום הכלכלי, עם זאת, הבעיות רק גדלות, ולכן הפעילות הבדלנית צפויה להימשך".
"לרוב הארגונים הכורדיים נזהרים מפגיעה בזרים"
יעקב שקולניק, כתב המגזין "ארץ וטבע", שמטייל וחוקר את טורקיה מזה שנים רבות, לא חושב שצריך לפסול את טורקיה כאפשרות תיירותית בעקבות האירועים האחרונים. "רוב הפיגועים התרחשו באזורים לא תיירותיים, והיו מכוונים נגד טורקים. גם המטען שהופעל ב[[איסטנבול]], לא היה באזור תיירותי. עם זאת, הפיגוע ב[[אנטליה]] בהחלט מעורר דאגה".
שקולניק אומר כי לרוב הארגונים הכורדיים נזהרים מפגיעה בזרים. "בשנות השמונים הם נהגו לחטוף אזרחים זרים, אבל החטיפות היו בשביל לעורר מודעות לעניין הכורדי, ומקץ כמה ימים החטופים היו משוחררים בשלום. הבדלנים הכורדים מבינים שפגיעה בזרים תפעל נגדם בזירה התקשורתית והבינלאומית, לכן הפיגועים האחרונים בוצעו כנראה על-ידי קבוצה חדשה וקיצונית יותר, ששיקולים כאלה לא משמעותיים בעיניה".
המטה ללוחמה בטרור קרא לתיירים ישראלים לנקוט אמצעי זהירות מוגברים בעת שהייה בטורקיה. שקולניק "לא רוצה לחלק הוראות, מדובר בהחלטה אישית של כל אדם", אבל הוא עצמו ממריא לטיול בטורקיה באוקטובר.
כורדים בישראל
האלימות הקיצונית של הצבא הטורקי בתחילת שנות התשעים, גרמה לבריחה המונית של כורדים ממזרח המדינה. ההערכות הן כי עשרות אלפי כורדים ברחו מהאזור.
גם לישראל הגיעה קהילה קטנה של פליטים כורדים. ח'אלד, בן 35, שסרב להזדהות בשמו המלא, סיפר לוואלה! חדשות כי נמלט לישראל לאחר שאחיו נהרג בעימות עם הצבא הטורקי. "אני לא הייתי לוחם גדול, אבל חלק מהמשפחה שלי היו מעורבים בפעילויות נגד הצבא. הצבא הטורקי הרס חלק מהעיירה בה גרנו, והרג את אחי הבוגר, בשנת 1993. היה ברור שאם אני לא בורח, צפוי לי מוות".
ח'אלד מעריך כי בישראל מתגוררים קרוב ל-200 פליטים כורדים. "אני יודע על כורדים בתל-אביב, באר-שבע ובת-ים". רובם מתפרנסים מעבודות אופייניות למהגרי עבודה כמו בניין וניקיון. מעטים בלבד חיים כאן יחד עם משפחותיהם. "אלה אנשים מרקע פוליטי וצבאי, אנשים גאים שסיכנו את חייהם למען שוויון וחופש. החיים קשים, אבל אנחנו מקווים שהאירופאים יביאו להפסקת הדיכוי, ונוכל לחזור הביתה".