על מה המחאה

האדונים לוי (גדעון) את לוי (אמנון) מצאו להם במי להתנגח – במילואימניקים. שני עיתונאים נכבדים לא מצליחים להבין על מה המחאה. בצר להם פנו השניים לחדד את המקלדת דווקא מול האנשים היחידים במדינה שמשלמים בגופם על כל טעות ועל כל מעשה או מחדל של ההנהגה. בגסות רוח, באטימות, בזלזול מתנשא של יושבי בתי קפה – אומר לוי אחד "צר עולמם כעולם מילואימניק".

"על מה הם מוחים?" תוהה לוי השני (YNET): על שלא הגיעו מים? על שהפקודות לא ברורות? על שלא היו אימונים? אכן עניינים שוליים שקשה לו ללוי להבין מה מציק לנמלים הקטנות שהן עמלות ולא מבינות שזה תפקידן בסולם החברתי.

"טענותיהם של המוחים מתמצות בשני עניינים, ממשיך לוי ב"הארץ": אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה והעובדה שהמלחמה נפסקה בעודנה באבה. בעניין הראשון נושאים רובם באחריות אישית, והעניין השני לא ראוי למחאה", . לא פחות. המילואימניקים אשמים ונושאים באחריות לאי מוכנותו של צה"ל. בהמשך מבקש כמובן לוי לגייס את כל המילואימניקים אל משנתו הפוליטית, אחרת הם "מוגי לב" . הוא - בריון המקלדת ואביר קשקשי העיתון – אמיץ לב.

איפה הייתם, שואל לוי?

שנים מנהלים אנשי מילואים בהתנדבות, מאבק על יחסה של המדינה אל מערך המילואים שלה. שנים נאבקים ארגוני מילואים על העוולות האזרחיות כלפי המשרתים, על האימונים החסרים , על הקיצוצים המסוכנים, על האפליה בציוד מציל חיים על הניצול הציני של תחושת הפטריוטיות שלהם ועל ההתנהלות של הנהגת המדינה בכנסת ובממשלה בנושא שהתפוצץ לכולנו עכשיו בפרצוף – המוכנות למלחמה. ארבע שנים לפחות מבקשים ארגוני המילואים להפסיק את תעסוקות השטחים ולגייס אנשי מילואים רק לאימונים ולהכנות למלחמה בחוק חדש. אבל לוי לא שמע על כך דבר. ועיתון הארץ, לא הסכים לפרסם על כך מאמר אחד (או שדחק אותו לעמוד המכתבים במקרה הטוב).

כשניצולי השואה עלו לארץ מאירופה הם ספגו כאן את ההשפלות הקשות ביותר. הם הפכו ל"צאן לטבח" ול"אבק אדם". בני הארץ שלא הבינו את שהתרחש באירופה לא הבינו גם איך הובלו אחיהם אל המשרפות. שחצנות דומה מגלים לוי את לוי היום. בישראל 2006 רק מעטים עושים מילואים. הרבים – אפילו לא מבינים. רק מעטים נושאים על גבם את עול הביטחון ואת גחמות הממשלות השונות. שומרים לעצמם את דעותיהם הפוליטיות ומקיימים את צו הדמוקרטיה – לסכן את חייהם גם עבור מטרות שאינם מסכימים עימן. הרב הגדול יושב בבתי קפה ומקליד ללא בושה את דברי הבלע המכוערים שיצאו זה עתה במאמריהם של לוי את לוי.

על מה המחאה? על בגידת ההנהגה!

ואם אינכם מבינים זאת אינכם מבינים כלום על החיים בארץ הזאת. איש לא מתגייס למילואים כדי לממש את האידאולוגיה הפוליטית של גדעון לוי. אזרחים מתגייסים לסכן את חייהם כדי להגן על בני ביתם, על מולדתם וגם על אזרחים אחרים שאינם משרתים, משתמטים ובועטים בגבם של המשרתים.

כשמילואימניק מתגייס הוא מצפה שתמורת סיכון חייו הוא יקבל יושרה, אמירת אמת, מטרות ברורות שנועדו אכן להגן על חיי האזרחים. הוא מצפה לקבל מים כדי שיוכל לשרוד את הקרב והוא מודע לקשיי הקרב. הוא מצפה לקבל נשק וחגור שבהם יוכל להילחם על פי הוראת ממשלתו הנבחרת. הוא לא אמור להביא ימ"ח מהבית. הוא לא בחר את הקרב ולא את המלחמה. הוא אולי לא בחר אפילו את הממשלה. אבל הוא בא והוא מוכן להקריב את חייו.

הוא לא מוכן שחייו יהפכו למשחק תדמיות ותודעה. הוא לא מוכן לשמוע ששלחו אותו לקרב כאשר המלחמה הוכרעה בהפסקת אש חתומה. הוא לא מוכן לקבל פקודות סותרות שמסכנות את חייו בגלל שההנהגה שמעליו לא החליטה אם לצאת לקרב או להימנע מהקרב.הוא לא מוכן שיבגדו בו. האנשים ששולחים אנשים אחרים לקרב צריכים להיות משוכנעים ומשכנעים שאין דרך אחרת. הם צריכים לומר את האמת כל יום בכל קרב. לוי את לוי מנסים בציניות לגמד את הערכים הללו בשאלות מיתממות.

מול משרד ראש הממשלה יושבים אנשים צעירים שנקראו למלחמה והערכים הללו בוערים להם בבטן. והאנשים שמצדיקים את מוסר המלחמה כשנפגעים חפים מפשע בצד האויב, צריכים להיות מוסריים לא פחות כשמיליון אזרחי המדינה שלך נפגעים, מופגזים, מתרסקים ונהרגים.
לוי את לוי שותפים לבגידה בערכים הללו. לא איני מציע לתלות את הבוגדים חלילה.
אני מציע להם להביט ביושר בעצמם, בחבריהם, בבנים של שכניהם שנשלחו אל הקרב. אני מציע להם לשאול את היוצאים למלחמה מה גורם להם לעזוב אישה וילדים ולסכן את עצמם שוב ושוב?

"תנועת מחאה שלא אומרת דבר על ההרס הנורא שזרענו בלבנון, על הרג מאות תושבים חפים מפשע והפיכת רבבות מהם לפליטים חסרי כל, היא תנועה לא מוסרית בעליל" אומר לוי, ובעל טור שאינו אומר דבר על ההרס הנורא שזרעה כאן לבנון, שכנה שלא הותקפה אלא תקפה, הוא איש מוסר? איש מוסר? שיודע על מדינה שבשדותיה נפרש ארגון טרור המייצג מדינת טרור המאיימת עלינו בהשמדה, ושאינו אומר דבר על כך, הוא מוסרי בעליל??

לוי את לוי - אתם המאוסים והנמאסים.