יורים ומוחים

די בדפדוף חטוף בכותרות העיתונים מהשבוע האחרון בכדי להגיע למסקנה שבימים האחרונים כל ישראלי שני הפך ל"מוטי אשכנזי". חיילי מילואים שחזרו מהחזית, סטודנטים משועממים וסתם "אזרחים מודאגים" מריצים "מכתבים למערכת", חותמים על עצומות וצועדים לירושלים כאילו אין מחר. במבט ראשון נדמה שמדובר בתופעה מבורכת, חגיגה לדמוקרטיה, רגע מכונן שבו האזרחים אומרים – עד כאן! אבל אני סבור אחרת.

שלא יהיו אי הבנות, למדינת ישראל חוב עצום כלפי אותם אלפים בודדים הנושאים בנטל המילואים ואין לראות בדברים הבאים ביקורת על פועלם או על זכותם הלגיטימית להביע את דעתם ולמחות. מאידך, כשמקשיבים לקולות נדמה שכל הטררם הזה לא מוליד דיון אמיתי ובסך הכל מתנקז לססמאות פופוליסטיות מכובסות בסגנון "מושחתים נמאסתם!".

איני דוגל בגישת "שקט יורים", כבר עתה ניתן להצביע על שורה של שאלות נוקבות, יש להניח כי נעשו טעויות המחייבות בירור מעמיק ומן הסתם גם הסקת מסקנות אישיות בכל הדרגים, אבל נדמה לי שכרגע מוקדם מדי להסיק דבר וזאת מן הטעם הפשוט שהתמונה עדיין מעורפלת. ספק אם יש בשלב הזה מישהו שיכול באמת להעריך נאמנה את תוצאות המלחמה ולשפוט את דרך ניהולה. אז עם מה נשארנו? עם האג'נדה המובנת של התקשורת לדחוק את הדרמה לקצה, ועם פרשנות "אובייקטיבית" של פוליטיקאים ציניים הממהרים לתפוס טרמפ על התסכול והזעם של חיילי המילואים. מאחר וזהו המצב, אין שום סיכוי שהזעם הזה יתועל לחקר האמת ולהפקת לקחים, בשורה התחתונה, כל מה שנשאר מגל המחאה היא כמיהה פשטנית וילדותית לעריפת ראשים.

בהקשר זה ראוי לציין ש"החטא" העיקרי של אולמרט, פרץ וחלוץ היה החלטתם להגיב על התקפת החזבאללה. אפשר וצריך להתווכח אם מדובר בצעד נבון ושקול, קשה להתעלם מהתחושה שאם היו נוהגים כקודמיהם, שבחרו לא לעשות דבר, סביר שהיו נחלצים בלא כלום. במיוחד אמורים הדברים כלפי עמיר פרץ – צריך לזכור שהאיש שכתבי החצר מכנים היום בנבזות ספוגה בגזענות: "הסוס של קאליגולה" או "ראש ועד העובדים", כיהן בתפקידו בקושי חודשיים כשפרצה המלחמה, ראוי גם לציין, שפרץ לא היווה שום חלק במערכת שבחצרה האחורית, ממש מתחת לאפה, צמח החיזבאללה למימדיו המפלצתיים. לא היה זה פרץ שנרדם בשמירה בשנים שאיום הרקטות קרם עור וגידים ואפילו לא היה זה פרץ שדחף לקיצוץ בתקציב הביטחון שבעטיו נמנע מיגון הטנקים. אבל למה להתעסק בזוטות? הציבור המתוסכל מדימוי המלחמה דורש את ליטרת הבשר, אז אם לא הראש של נאסראללה נסתפק בראש של פרץ.

וברשותכם נחזור למילואימניקים, כי בסופו של יום הם השמן בגלגלי המהפכה הנוכחית. קשה לתאר את הטלטלה שעובר אדם הנקרע באחת ממשפחתו ושגרת יומו הישר לנוהל קרב מזורז. כמי שרק הפסקת האש מנעה את גיוס גדוד המילואים שלו, אני יכול להעיד שדי במתח הזה בשביל להטריף כל אדם סביר, ובמלחמה כמו במלחמה יש בלגאן. שינויי משימות, החלטות שגויות של מפקדים בשטח, אספקה לקויה וחוויית הקרב - רק טבעי שאחרי חודש כזה הופך המילואימניק הממוצע לאקדח טעון שרק רוצה להגיש למישהו את החשבון.

בניגוד למה שמנסים למכור לנו, במלחמה הזאת לא היו יותר פאשלות מאשר במלחמות קודמות, ובכדי להמחיש רק על קצה המזלג: במלחמת "שלום הגליל" מטוסי קרב ישראליים כמעט מחקו יחידה של חטיבת הנח"ל, אחד מקרבות הטנקים הכי אכזריים במלחמה נערך בין שני גדודים של ביה"ס לשריון, ואלפי חיילים נשלחו לפאתי בירות ללא מטרה מוגדרת. במלחמת יום הכיפורים חיילים הופקרו במעוזים, צנחנים ניהלו קרב גבורה מיותר במתחם החווה הסינית ועשרות נהרגו בניסיון לחלץ כוח טנקים שנכנס לשטח לא עביר לשריון בגלל גחמה פרטית של מג"ד כושל (שכמובן קיבל את עיטור העוז על הפעולה וזכה ברבות הימים להתמנות לאלוף בצה"ל). אפילו במלחמת ששת הימים, המלחמה בה כולם נזכרים בערגה וטפיחה עצמית על הכתף, נהרגו למעלה מ-800 חיילים ורבים מהקרבות נוהלו באופן רשלני. והרשימה עוד ארוכה.

כל זה לא צריך לעניין את אותו איש מילואים שעדיין רועד מזעם על כך שהמח"ט שלו שלח אותו לחרף את נפשו בלב כפר עוין על מנת לחלץ טרקטור תקוע. ספק אם באווירה הציבורית שמלבה התקשורת מצליח הלוחם העייף להבחין שהקשר בין הטיפשות המקוממת של המח"ט, לבין פעולותיו של ראש הממשלה הוא במקרה הטוב קשר אסוציאטיבי, והרי לכם כרוניקה של מחאה – מופת של דמוקרטיה ואחריות אזרחית? לא ממש. בלהט עריפת הראשים ייעלמו המסקנות. במציאות הפוליטית של היום יש להניח ש"המרוויח" הגדול של הסיפור הזה יהיה אחד מהשניים – בנימין נתניהו או אהוד ברק.
הראשון היה זה שהוביל ודחף לקיצוץ העמוק במשרד הביטחון שפגם במוכנות הצבא והשני הוא זה שלדעת רבים נתפס כאחראי הישיר לצמיחת האיום. אז במה הועילו חכמים בתקנתם? לפעמים לפני שמטפסים עלי בריקאדות, כדאי לעצור לרגע, לשקול, להתבונן ולחשוב. לא מאמינים? תשאלו את האחרונים שוויתרו על ההליך – החברים אולמרט, פרץ וחלוץ.