מי מעצב את מי?

אנחנו מעצבים מוצרים או מוצרים מעצבים אותנו?
האם המוצרים שאנחנו רוכשים/מייצרים /מעצבים מגדירים את זהותנו?
האם איבדנו שליטה???

ההגדרה הישנה , אך עדיין תקפה, של עיצוב מוצר כ"מתן צורה" למוצר, התרחבה מאוד בשנים האחרונות ומכילה בתוכה עומס משמעויות (האם המוצר קורס תחת עומס המשמעות שהוא נושא על גבו?) והקשרים שלא היו בעבר. יש תוקף מוסרי לקביעת התחום בצומת תכנוני במסגרת התהליך הכולל, כמגשר בין שיווק ליצור ובין משתמש ליצרן. יש הכרח ב"מתווך חסר פניות" בין דרישות ויכולות היצרן, דרישות הלקוח וטובת המשתמש. יש גם ידע מצטבר ופתיחות תרבותית ששינו את תפיסת העולם של הצרכן, בכל רמה תרבותית.

כשהעולם המערבי עבר מחנות המכולת לכל-בו ולמרכזי הקניות, תהליך הצרכנות הותאם לאורך חיים משתנה ולסביבה פיסית משתנה.
מוצרים חדשים בשנות השלושים עוצבו והוצגו כמשתלבים בסדר קיים: אביזרי תאורה הוצגו כמשתלבים בעיצוב הפנים הויקטוריאני ששאף להגדת מכובדות ותיקה ומוצקה. מוצרים שאפו לבסס הקשר תרבותי לעולם ישן שהלך ודעך, פוליטית, חברתית ותרבותית.
מלחמות העולם ומיד אחריהן שינו תפיסות ומסגרות. הפירבור והמכונית הלכו יד ביד עם האייקוניזציה של המוצר. אמצעי התקשורת הלכו ותפסו מקום בתרבות המערבית הדמוקרטית שהיה נגיש לכל אדם שאינו אנאלפבית. "תקשורת ההמונים" הפכה הכלי להפצת רעיונות מודעים ושאינם מודעים. אינטרסים מסחריים רכבו על שינוי תרבותי, ניצלו אותו ועוצבו על ידו: הצרכן תומרן ואהב לצפות ל"עולם חדש אמיץ" בכל בוקר ורצה בכל מאודו להשתייך לתהליך הנהדר של קדמה דוהרת וחידושים לבקרים.

המוצר חדל להיות האובייקט הפיסי שאותו קנינו: הוא נושא קודים חברתיים וערכים תרבותיים הרבה מעבר לנוכחות פיסית. אנו מגדירים את מעמדנו החברתי על ידי קניה (או כניעה?) של תדמיות והצגתן לסביבתנו הקרובה. שאיפותינו להשתייכות והדימוי אותו אנו שואפים ליצור לעצמנו מבוססים ומחוזקים ע"י המוצרים הסובבים אותנו. האם התהליך המופלא בו עבר הלוגו מן האטיקט שמצדו הפנימי של צווארון החולצה לכיס החזה, לכל רוחב הבגד, לצידה החיצוני של הנעל הוא השתלטות הצרכנות ( משום מה “consumerism” נראה מתאים יותר. אולי צרכנות מזכירה "צרכניה"- שלב המעבר מהמכולת לסופר מרקט?) על חיינו? או אולי ניתן להפוך את התהליך: הצרכנים מביעים דעה פוליטית ומעורבות חברתית ע"י קניה או הימנעות ממנה. אנו מקיפים את עצמנו במערכת דימויים וייצוגים שקובעים מי אנחנו ומה עמדתנו.

בתוקף תהליכים תרבותיים העיצוב כבר אינו שלב במיסחור ובתהליך המכירה של מוצר. הסיסמה שטבעה מועצת העיצוב הבריטית בשנות השמונים לצורך הרחבת הקשר בין המעצבים ולקוחותיהם בטווח הקצר, ומתוך רצון לקדם את התעשיה/ יצרנים לטווח הארוך, “Design Sells”, עדיין תקפה- אבל נראית היום כראיה צרה מאוד של המציאות.
עם הפיכת השוק במחצית המאה העשרים ל"שוק של צרכנים”, וליתר דיוק, ל"שוק של משתמשים", הפכה הפניה לקונים מגישה של "אנחנו יודעים מה טוב בשבילך" לתפיסה ערמומית יותר שפונה לתכונות אנושיות בסיסיות.

כבר עברנו את השלב בו אנו שותפים בתהליך קידום עסקיו של היצרן. המעצב אינו רק חלק מתהליך היצור ומקומו אינו בצומת התהליכים המפעליים. המעצב נוסע בכביש המהיר של ההקשרים התרבותיים, ואלה משתנים במהירות נסיעה שמוגבלת רק ע"י טכנולוגית המידע.
מצב העניינים הנוכחי מאפשר הזדמנויות שלא היו קודם: טכנולגיות חדשות וחומרים חדשים עומדים לרשות תהליכים מורכבים. אמצעי תכנון מתוחכמים עומדים לרשות כל המעונין ובמחיר סביר. האמצעים הולכים ומשתכללים ועולם חדש אמיץ רוצה מוצרים חדשים (ואמיצים?).

ההתפתחות הפרקטלית של האינטרנט האיצה תהליך שרק המתין לאמצעי הנכון: אמצעי תקשורת רב תחומי בזמן (כמעט) אמיתי עם גישה (כמעט) חופשית (כמעט) לכל- פותח את כל ההקשרים בהם אנו שוחים או נסחפים. הסייברספייס מאחד קבוצות מתחומי התענינות שונים, רשימות חברים, chat rooms וקהילות.
פתיחות האמצעים מולידה שותפויות ויצירתיות אינטלקטואלית. עיצוב הופך לפלטפורמה לנסיעה משותפת של מידע, חומר,טכנולוגיה וחוויה.



shahar