בוגדים סידרתיים

הידיעה בשולי העיתון אי אז בשנת 1979, שסיפרה על משתפי פעולה באל עריש שנרצחו וגופותיהם נגררו ע"י מכוניות ברחובות לאחר הנסיגה הישראלית, היתה זעירה ולא משכה תשומת לב מרובה.
התמונות הללו חזרו על עצמן בתחילת שנות השמונים כשנסוגונו מצידון וב"אינתיפאדה הראשונה" שפרצה ב-1987 ושהתאפיינה בסחף אדיר בעוצמת התופעה הזו.

מוחמד אל עייאד היה מוכתר הכפר קבטייה בשומרון וסייע רבות לישראל. יום אחד בשנת 1988 הוקף ביתו ע"י מאות פורעים, 4 שעות ארוכות הוא החזיק מעמד כשהוא יורה ב"עוזי" שסיפקה לו ישראל עד שכלתה התחמושת. האיש נרצח, ביתו נשרף וגופתו נתלתה על עמוד חשמל. אלוף פיקוד המרכז היה אז עמרם מצנע, שידע היטב מה קורה בכפר אך לא נקף אצבע. ב"דילמה" של הצלת סוכן ישראלי, ב"מחיר" חייהם של כמה מהפורעים, העדיף איש 'מחנה השלום' במדים, שלא להרוג כמה מתושבי הכפר שלחלוטין אינם חפים מפשע. ראש השב"כ דאז, יוסף הרמלין, רתח, אך לא שבר את הכלים. ההפקרה הזו היתה למעשה הודעה ישראלית כי מי שסומך עליה אינו אלא פראייר, ואכן, האוכלוסייה הפלסטינית שהבינה כי בעלי הבית החדשים הם פרחחי הרחוב, רוצחי האינתיפאדה, הגיבה בהתאם.

עד אותה תקופה היו ערבים רבים ששיתפו פעולה עם ישראל מטעמים אידיאולוגיים, מתוך הכרה כי כפי שארגוני המחבלים מביאים מוות, הרס ואומללות לשני העמים, כך מועילה להם השותפות עם ישראל. הבגידה של ישראל בהם חיסלה את התופעה הזו, ומכאן ואילך נאלצו כוחות הביטחון להסתמך על סוכנים סוג ב'- קנויים או סחוטים.
קיימת התאמה מוחלטת בין תהליך נטישת הסוכנים לבין הנסיגות והויתורים, למספרי ההרוגים שלנו ולהסלמה בלחימה בנו. הבגידה הזו בידידינו אינה מוסרית ואינה פרקטית, להיפך. העונש על החטאים מסוג זה מגיע מהר. הנטישה של אנשים שסייעו לנו אינה רק חזירות וכפיות טובה, אלא גם טמטום מוחלט, מאחר והיעדר המודיעין שהציל חיי רבים מאיתנו עולה ביוקר.

השלב הבא של ההתדרדרות היה נטישת צד"ל בשנת 2000, עם הבריחה מלבנון. ישראל אפשרה בקושי לחלק מהאנשים שלחמו לצידה ועבורה במשך 24 שנים להיכנס לארץ חסרי כל, אפילו ללא מכוניותיהם שנאלצו להשאיר מעבר לגדר עם שרידי הרכוש שהצילו מבתיהם. כאן "זכו" הצד"לניקים ליחס מתנכר ואדיש, שגרם לחלקם להסתכן ולחזור ללבנון. בחלק מלוחמי צד"ל הנבגדים נתקלנו כעת כלוחמים מן המניין בשורות החיזבאללה כשהם תורמים גם את כל הידע והעברית שרכשו להשלמה התמונה המודיעינית אצל האויב.

אלא שהמפולת המוסרית הזו לא נעצרה אצל הערבים.

שוטר מג"ב מדחת יוסף הופקר לדמם למוות במשך שעות ארוכות בקבר יוסף. אהוד ברק ושאול מופז ניסו לסמוך על הרשות הפלשתינית שתחלץ אותו, וזאת בשעה שטנקים חיכו לפקודה להיכנס. הנווט רון ארד שהופקר כששרון החזיר לחיזבאללה את הצמד עובייד ודיראני שהתעללו בו ומכרו אותו לחיזבאללה, ושנחטפו במבצעים מסוכנים כדי שיהיו קלפי מיקוח עבורו. הסוכן שלנו, פולארד, שנמק 21 שנה בכלא האמריקאי מבלי שישראל תנקוף אצבע לטובתו.

התופעה "עלתה הילוך" בהתנתקות, כשעשו ל-9000 אזרחי גוש קטיף והשומרון את מעשה צד"ל. הבגידה בהם התחילה הרבה קודם כשהופקרו לירי בלתי פוסק של אלפי רקטות ופצמ"רים ללא תגובה אמיתית של צה"ל. שוב, לבגידה המוסרית נלוותה טעות בהבנת המציאות. סילוק התושבים שהסכימו מרצונם לחיות, חינם ללא תמורה, בלוע הארי בחבל עזה ובאזור המסוכן ביותר בשומרון ושהיוו את העורף שעליו נשענה פעילות צה"ל בשטח שמנעה איכשהו את הפיכת עזה והשומרון ללבנון, עולה לנו ביוקר. כעת, לאחר גירושם המביש, רצועת עזה אכן הופכת למפלצת טרור, ומי שלא מאמין שישמע את דברי ראש השב"כ השבוע, ואת דברי האלוף גרשון הכהן שפיקד על הגירוש ושהודה השבוע "ההתנתקות היתה פשע ואני שותף לפשע נגד העם היהודי. מה שקורה עכשיו זה בעקבות הפשע שבוצע".

לכן, הבגידה האחרונה של הממסד, הבגידה בתושבי הצפון ובחיילי צה"ל אינה אלא השלב הבא של אותה מפולת מוסרית המובילה לאסון. הרחמים על רכושם וחייהם של כפריי דרום לבנון, באים מאותו יסוד נפשי מופרע של הרחמים על רוצחי מוחמד אל עייאד בקבטיה והאספסוף הטרוריסטי סביב קבר יוסף.

כעת, סופגים חיילינו את התוצאות של ההתנהגות הזו לדורותיה. את היעדרו של צד"ל, את הלחימה של אנשיו שנאלצו לעבור לחיזבאללה, את הנשק הצה"לי שהושאר בנסיגה המבוהלת של ברק, את המנטליות של אי ניצחון שהוטמעה בראשי צמרת צה"ל במשך דורות ואת ההזנחה של צה"ל בציוד ואימונים, תוצאתה של ראיית עולם אווילית כאילו השלום בפתח.

הציבור הישראלי, התקשורת, דעת הקהל, אנחנו - ששתקנו, משלמים כעת את מלוא המחיר. המשפט שנשמע ארכאי עד כדי גיחוך, "מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים", מתגלה כאקסיומה איתנה.

לכן, עד שלא תסולק מהשלטון כל השכבה המקולקלת השותפה לקוד המוסרי העקום הזה ושהנהיגה את שרשרת הבגידות המוסריות הללו, המשך הנפילה שלנו מובטח.