חמש דמויות מסטולות במיוחד

גם בסרטים שאינם קומדיות, או קומדיות למהדרין, הרבה פעמים ניתן יהיה למצוא דמות שאחראית לצחוקים ולשיגועים. כסאב-דיוויזיה של אותן אתנחתות קומיות (ע"ע השחור המגניב והחבר השלומיאל), מתפקדים הסטלנים. קטנים כגדולים, מדמויות ראשיות ועד אחרוני המשניות, הסטלנים הם קבוצה קשה אך בלתי מבוטלת של טיפוסים צבעוניים, מסוממים ובדרך כלל שוחרי-שלום.

רבות עוד יושר יסופר ויהולל אודות מעלליו, מזימותיו ושקפקפיו של ה"דו?ד", הלא הוא ליבובסקי הצעיר, סטלן האב; "וויתניל ואני" הציג בפנינו קווים לדמותו של הסטלן האנגלי היבש והממורמר; ויש הטוענים כי ברוניה גלאגר מ"הקומיטמנטס" (בתפקיד טרודי הקטנה, שממשיכה להחזיק בבאנג מיד אחרי שאומה טורמן מתעוררת מזריקת האדרנלין לליבה), הפכה את הסרט "ספרות זולה" למה שהוא היום.

אצלנו ב"הצעת הגשה" מכירים בזכותו של כל משתמש (לא רק ג'מייקנים עם גאנג'ה, סרטי צ'יץ וצ'ונג או מתוד מן ורדמן) לקרוא לעצמו סטלן, כל עוד הוא נהנה מהסאטלה. עם יציאתו לאקרנים של "מוכרים בלבד 2", אנחנו נזכרים בג'יי ובוב השקט, ונותנים כבוד לסטלנים קצת פחות מפורסמים:

סרטו של ג'ייק קאסדן (הבן של לורנס), עם ג'וש האנקס (הבן של טום) ושיילר ספייסק (הבת של סיסי) סובל מבנאליות יתר. הדמות הראשית היא טובה באופן על–אנושי, מוסר ההשכל הוא ילדותי והסיכום הוא על גבול האידיוטי. חוץ מזה, מדובר בסרט גדול ועובדה זו נזקפת (אולי לא כולה, אך בוודאי חלקה הגדול) לג'ק בלאק בתפקיד לאנס, האח האקספרימנטליסט. אם זו הנסיעה הפסיכדלית והמטורפת לסטנפורד בה חולק לאנס עם אחיו את רעיונותיו המהפכניים לכובעים חצופים, סצנת פיתוי המזכירה ("את רוצה שאני אתפשט ואתחיל את המהפכה?"), או ה"גלגלון על מיטה בתחתונים" המוצלח ביותר בהסטורית הקולנוע. נראה שג'ק בלאק והתסריטאי מייק וויט (ששיתף פעולה עם בלאק גם ב"רוק בבית הספר") יצרו את דמות הסטלן המקורית ביותר מאז "עכבר הבארים" משולבת בדמות האח המצחיקה ביותר מאז "קיקבוקסר" הראשון.

"רומן על אמת" הוא סרט שמורכב מ - שלא לומר עמוס ב - דמויות משניות. מלבד קלארנס ואלאבמה, התפקידים הראשיים בסרט, דמויות רבות ועוצמתיות מתות בסצינה בה הכרנו אותם, או שפשוט נעלמות לבלי שוב (כשהן משוחקות על ידי קאדר מרשים של שחקנים): המאפיונר הסיציליאני (כריסטופר ווקן), הגאנגסטר שרוצה להיות ראסטה (גארי אולדמן), המתנקש שנשלח להרוג את אלאבמה (ג'יימס "טוני סופרנו" גנדולפיני) ואביו השוטר של קלארנס (דניס הופר).

נראה שגם השפעתן על מהלך העלילה של הדמויות שמצליחות לשרוד מעברים בין סצנות, נעשית באופן אקראי, או כבדרך אגב - החבר הג'ינג'י השחקן (מייקל רפפורט), אלביס שמתגלה לקלארנס בשירותים (ואל קילמר), הבמאי ההוליוודי (שאול רובינק) או העוזר המניאק שלו, שמלשין בסוף למשטרה (ברונסון "באלקי" פינצ'וט).

למרות הקאסטינג המאוד מרשים, הדמות עם הכי פחות זמן מסך וזו שמשאירה הכי הרבה טעם של עוד, היא פלויד, אולי פסגת יצירתו של רב האמן בראדלי פיט. החזקת הבאנג המקצועית, האיום השקט על הגנגסטרים שנעשה לאחר יציאתם מן הבית, ה"תביאו קצת בירה ומוצרי ניקוי" ואי-עזיבת הכורסא מפצים על אלף הנפות חנית בשמלה מ"טרויה".

להצביע על האתנחתא הקומית המרכזית ב"בית החיות" זה כמו להצביע על הערס המרכזי ביום שישי ב-DOME; להצביע על הסטלן הכי גדול ב"בית החיות", זה גם קצת כמו לבחור את הפיצוציה הכי טובה בארץ.

למרות זאת, הפעם היחידה שממש אפשר לראות כמה אנשים מעבירים ביניהם סיגריה מסוג "צינגלה", היא בסצנה בה מתארחים בון וקייטי אצל הפרופ' דייב ג'נינגס, הלוא הוא אבא של ג'ק באואר. לסטלה-לנד יש תובנות כמו "העולם הוא אטום קטן בתוך ציפורן של ענק, מה שאומר שגם בציפורן הקטנה שלנו יש יקום". העובדה שבסוף הוא שוכב לבון עם החברה, מעידה שגם מסטלנים שמאלנים צריך להיזהר. את הסטלן האמיתי מבין השחקנים, איבדנו כמה שנים מאוחר יותר.

לא ממש ברור אם איליי קאש (אוון ווילסון, שגם כתב את התסריט), ידידם של ילדי משפחת טננבאום מזה שנים רבות הוא סטלן קלאסי: הוא ספק נהנה וספק סובל מההצלחה הספרותית המסחררת שלו, וכנ"ל לגבי התמכרותו המסוכנת לחומרים אסורים. לא ברור אם הסמים מיטיבים איתו ועם יצירתו, או אם הוא אכן צריך להפסיק (מה שבטוח, בכל סצינה בה הוא מופיע נשמע שיר של הקלאש).

מה שדי ברור הוא שה"סם" משמש לו כסוג של פיצוי על אי השתייכותו למשפחה המסובכת ושעד סוף הסרט משהו יהיה חייב להשתנות עבורו, לא לפני שהוא ינהג במהירות מסחררת, צבוע בפניו כאינדיאני המגן על שמורתו ויהרוג את באקלי, הכלב המשפחתי.

האמת היא שבסרטים של ווס אנדרסון בכל מקרה קשה מאוד לדעת מי מסטול ומי לא, כולל הבמאי ועל אוון ווילסון אפשר להגיד את אותו דבר גם שהוא משחק נווט אמריקאי בשבי הבוסנים ב"מאחורי קווי האויב".

שוב, לאו דווקא סטלן מהספרים (אבל בהחלט סופר), טום הכומר (שמיוצג הפעם ע"י שחקן שהיה בחיים משתמש הרבה יותר כבד מדמותו הכתובה), מסמל את הדמות החיובית היחידה שקשורה לסמים בסרטו הדי מדכא של גאס ואן-סנט. בניגוד לפיטר וולר (שפחות או יותר גילם את דמותו של בורוז ב"ארוחה עירומה" תחת השם ביל לי), דמותו של טום משאירה מאחור את כל העצבים, הייאוש והלחץ שמקושרים בדרך כלל עם נוטלי סמים כבדים. למעשה זה מה שנחמד בסרט הזה: גם אם בסוף אנחנו מרגישים שסמים הם לאו דווקא טובים, הרי שדמותו של הכומר מוכיחה שזה לא נכון. הם פשוט לא לכולם.