מילואים - הכשל האידיאולוגי

בעיצומו של הדיון סביב תפקודו של צה"ל במערכה האחרונה, הייתי רוצה לנסות ולתאר את תפקוד הצבא, והבעיות המרכזיות שנחשפו במהלכה מנקודת מבטי. מדובר בנקודת מבט אישית, כזו המבוססת על מה שראו עיני ועל חוויותיי במהלכם של 10 ימי מילואים בחטיבת חי"ר בצפון.

שלוש טענות מרכזיות שמעתי עד היום בתקשורת לגבי לחימת חטיבות מילואי החי"ר: המחסור בציוד לחימה, המחסור בשיירות אספקה לכוחות שבשטח והבלבול בפקודות שניתנו ובמרשם הקרב. הייתי רוצה להתמקד בכשל בנקודה השלישית, כלומר בבלבול בפקודות שהתקבלו.

מיד עם גיוסינו קיבלנו פקודת התראה כללית ולא ממוקדת (בסגנון – "היכונו לכניסה ללבנון"). בכל יום נוסף שעבר, הפקודות נעשו אמנם ממוקדות יותר, הוגדר תא שטח לפעולה והוגדרו משימות לטווח הזמן המידי, אולם הבעיה הייתה שקיבלנו שלוש פקודות כאלה (לפחות) ביום. היו ימים שבהם התחלנו את היום עם משימה מתוכננת בגזרה המזרחית, בצהריים עברנו למרכזית, ולפנות ערב הופנינו לגזרה המערבית. כאילו עקבנו אחר מהלכה של השמש. את היום סימנו כאמור, במיטותינו, באוהל, בבסיס האימונים הצפוני. המציאות הזו בלטה לעין כאשר כעבור כמה ימים מהגיוס, המג"ד והמ"פים הפנימו את התחלפותן של הפקודות זו בזו, וחדלו מהכנה סדורה של נהלי קרב, עד לאישור וודאי יותר של פעולה אפשרית, והפסיקו להעביר את פקודות ההתראה האלה לפקודיהם.

האחראים על המציאות הזו יכולים לטעון לטובתם שמדובר במלחמה, על אי הוודאות שבה ותנאי האמת הלא-סטריליים לעומת המצב הנוח באימון. ניתן לומר שכשם שאנחנו, החיילים הפשוטים, התקדמנו תוך כדי תנועה, כך עשו זאת גם הדרגים הגבוהים יותר, בתהליך קבלת ההחלטות. בעוד שהערות אלו ראויות להירשם בפרוטוקול, כנקודות שיש בהן אמת, אין אנו יכולים להסתפק בכך. במערכות לחימה מן הסוג שחווינו בחודש האחרון נבחן הצבא - זהו ה-"Money Time" שלו. על פי תפקודו כאן, ולא באימון כזה או אחר, הוא נמדד. ובקבלת ההחלטות היה כשל בולט.

בין אם מדובר בבינוניות של המפקדים, ובין אם מדובר ברפיון של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר, הפתרון בעיני הוא פתרון כוללני, ולא פרטני או על בסיס אישי, שכן הצבא, שהוא ראי החברה, נכשל בנקודה זו כשלון רחב היקף, ולא במקומות מסוימים בלבד.

מדוע התקשו הקברניטים השונים לכל אורכה של שדרת הפיקוד, בקבלת ההחלטות המרכזיות במהלך הלחימה? מדוע שאלות לגבי העומק והעוצמה הנדרשים במערכה, ומידת הסיכון וההקרבה שאנו מוכנים להם הן שאלות שנותרו פתוחות על ידי המפקדים זמן רב כל כך, והובילו לבלבול רב כל כך? מקור הקושי הוא בכך שלמרות שבפועל על המפקדים לתת את התשובות לסוגיות הללו, התשובות הן אינן למעשה בידיהם: את ההחלטה לגבי מידת הסיכון בו ניתן להניח פלוגת חיילים, היא שאלה שעלינו כחברה אזרחית לענות עליה. על המפקד להתבסס על העקרונות שאנו מתווים לו. את ההחלטה העקרונית לגבי מידת הפגיעה בחברה האזרחית בלבנון, כנגד פגיעה אפשרית בחיילנו, היא החלטה שצריכה להתעצב על ידינו כחברה. ועקרונות אלו חסרים, מתפוררים, בישראל של תחילת המאה ה-21. אין בנו יכולת להגיע להסכמה.

ואף במנהיגינו אסור לנו לתלות את כל האשם, אף על פי שכמנהיגי חברה יש להם בו חלק. גם אם הם המקבלים בפועל את ההחלטות הללו, ומתווים את קו הפעולה, הם מסתמכים על אמות המידה שנקבעות כאן יום יום ביחסי הגומלין שביננו, והמנדט הניתן להם על ידי החברה. וכמגמה חברתית, אני מאמין שהזהות החברתית והאידאולוגית הזו התעמעמה. המאבקים הבלתי פוסקים שסביבנו: מול הלבנונים, הפלסטינאים ושאר צרינו, והמאבקים שבנו-אנו: כסביב ההתנתקות וכסביב הסוגיה החברתית-כלכלית, שבים מערערים את יסודות ההסכמה, בה בשעה שהם מדגישים את חשיבות קיומה ומיסודה. כאן טמון בעיני הכשל, וכאן טמון המפתח לפתרון.

מלחמת לבנון היא רק תסמין, במה שעליה נחשפים כשלינו האמיתיים כמדינה. הכשל המרכזי שהתגלה בה הוא הקושי בקבלת החלטות של דרגי הפיקוד בדרגים רבים, הנובע כנראה מהעדר תבנית אידאולוגית סדורה. על הפתרון לגעת בנקודה זו בדיוק: עליו ליצוק משמעויות ועקרונות ייסוד לעם הזה שזו מדינתו. מדובר בדיון בסיסי, הרוחש ברקע, של מי אנחנו, ומה אנחנו רוצים להיות. לפני שנגדיל את תקציב הבטחון בעוד כמה מיליארדים, ולפני שנציב קו מיליטנטי ותקיף, כדי להגן על עצמנו מפני פגיעה דומה, כדאי שנעצור כולנו על פי איזה חזון לפעול.

כך עובדים הדברים, ואי אפשר להיפך.