יש מוצא

כדאי שתתחילו להתרגל לזה: אם עוד לא הגעתם לסיום הנכסף של כיתה י"ב, כנראה שבעוד פחות משבועיים תמצאו את עצמכם, שוב, מנסים לגרד את עצמכם מהמיטה, רק כדי לשבת ליד השולחנות החרוטים, מקשיבים למורים עייפים, מנסים לפתור עוד אינטגרל. בעיקר מקווים שהסיוט הזה יגמר כבר. בין לבין, סביר להניח שתעצרו רגע ותחשבו: "מה אני עושה כאן? למה חזרתי לכאן בכלל? אין לי דברים יותר טובים לעשות?". האמת, יכול להיות שבאמת יש לכם. השאלה הזאת תטריד אתכם במיוחד בכיתות י"א וי"ב, בהן, מבחינה חוקית, אתם באמת לא חייבים להיות בבית הספר.

יש כאלה שכבר לא שואלים את עצמם שאלות כאלה. חלקם ילמדו לבגרויות מהבית (או סתם יראו טלוויזיה), חלקם יכינו מטלות לאוניברסיטה (או סתם ישחקו במחשב), וחלקם גם ימצאו בית ספר שבאמת יתאים להם (או יבריזו ממנו).

מי אמר שכדי לעשות בגרויות צריך לסבול שיעורים משמימים, מורים עצבניים ומבחני מתכונת מכשילים? מי אמר שבכלל צריך לצאת מהבית בשביל זה? תלמידים רבים בוחרים להישאר בבית, במיטה, וללמוד לבגרויות משם. במקרים רבים מדובר בתלמידים שלא מתאימים למסגרת של כיתה – מוכשרים יותר מהממוצע, בעלי הפרעות כאלה ואחרות, וסתם כאלה שלומדים יותר טוב לבד.

ליאל, 18, מסיימת בימים אלה את הבגרויות שלה, אליהן היא לומדת מהבית. בכיתה י"א היא החליטה לעזוב את הכיתה, לאחר שלדבריה, "לא התאמתי, מסיבות כאלה ואחרות, לקצב ולדרך הלימוד".

מה ההבדל בין למידה בכיתה ללמידה מהבית?
"קודם כל, אני לומדת רק לבגרויות. מעבר לזה, זה דורש יותר התמדה ויכולות למידה עצמאיות. יש אנשים שבנויים לזה, אבל גם יש הרבה שלא".

לא חסרה לך איזו מסגרת של כיתה?
"בהתחלה היה לי קשה להסתגל, אבל עכשיו המצב החברתי שלי הרבה יותר מפותח ממה שהוא היה בתיכון. באיזשהו מקום, כן חסרה לי קצת מסגרת, אבל הצבא הולך לפתור את זה בקרוב".

לפני מספר שבועות כתבתי כאן על תלמידים שמתחילים ללמוד באוניברסיטה כבר בגיל התיכון. ביניהם, יש לא מעט תלמידים שמחליטים פשוט לוותר על התיכון, מתוך שעמום, עומס או חוסר עניין, וקופצים ישר לאוניברסיטה.

דימה, 17, הוא אחד מהם. הוא קיבל הצעה מפתה: ללמוד באוניברסיטת ת"א תואר כפול בפיזיקה ומתמטיקה, ברמה גבוהה במיוחד, בלי צורך לסיים קודם את הבגרויות. "לא יכולתי לסרב לזה", הוא מודה, "למרות שהיה לי קשה לוותר על המעמד הגבוה שהיה לי בתיכון".

בניגוד לסטודנטים רבים אחרים, שויתרו על הבגרויות והתמקדו בתואר, דימה צריך לעשות במקביל גם את הבגרויות, ולסיים אותן לפני סיום התואר. "אני עושה את הבגרויות בזמן שכל השכבה שלי עושה. זה מעייף, כשיש באותו הזמן 7 קורסים, 4-5 בגרויות, ומבחן מיון באנגלית במיוחד כשהרמה היא מאוד גבוהה. אבל זה מה שיש".

אני חושב שרוב הקוראים נשברים רק מלחשוב על עומס כזה, ועוד במקום חדש, שאתה לא מכיר בו אף אחד. איך אתה מסתדר?

"מבחינת הלימודים - קורע את התחת בשנה האחרונה בלי הפסקה. מבחינת האנשים - למרות שהם מבוגרים וזאת סביבה שונה, אפשר להתגבר על הביישנות, ולהיכנס לעניינים. אפשר לקפוץ מהתיכון לאוניברסיטה, אבל בזהירות, בלי להעמיס יותר מדי".

לצד העצמאים, שבחרו ללמוד לבד או באוניברסיטה, יש גם לא מעט אנשים שיודעים שמסגרת טובה להם, אבל לא כמו שהיא. אפשר לשנות מסלול, וללמוד קצת אחרת.

רשתות בתי הספר האקסטרניים, לרבות אנקורי, ממשיכות לפרוח בשנים האחרונות. הם אמנם יקרים בהרבה והמשמעת קשה יותר לפעמים, אבל הכיתות קטנות, והמורים איכותיים. הרבה תלמידים שמאוד קשה להם עם מסגרות מתקבלים בהבנה. כך גדל הסיכוי שלהם להצליח, או לפחות להיות פחות מתוסכלים מהמערכת.

בתי הספר לאמנויות לא מאבדים מכוחם, ומספר הנרשמים לתלמה ילין ועירוני א' ממשיך להיות גבוה. ניסויים שונים נערכים ברחבי הארץ בתיכונים דמוקרטיים ופתוחים, שמאפשרים לתלמידים לבחור את מסלול הלימודים שלהם. וגם בתי הספר הצבאיים הם אופציה למיליטנטים מבינכם.

אבל בינינו? ב3- בספטמבר, רובנו נקום בבוקר, נבקש מאמא להכין סנדביץ', נשים את התיק על הכתף, ונלך לבית הספר הקרוב והמוכר.